בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את עתירתו של עו"ד שהושעה מלשכת עורכי הדין בגין שורת עבירות משמעת ובכללן התחזות לעו"ד, על החלטת הלשכה שלא לקבלו בחזרה לשורותיה עד לשנת 2019. נקבע, כי לא נפל פגם באופן בו טופל עניינו של עוה"ד וגם לא נפל פגם בהחלטה לגופה
העותר למד משפטים וביצע התמחות בסוף שנות התשעים. בשנת 2003 עבר העותר בהצלחה את בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין, לאחר שקודם לכן נכשל בה שבע פעמים. עובר לטקס ההסמכה, שהתקיים ביוני 2003, התקבלו בלשכה תלונות נגד העותר שעניינן התחזות לעורך דין, שליחת יד בכספי לקוחות ועוד.
וועדת האתיקה של הלשכה בדקה את התלונות והמליצה להעמיד את העותר לדין משמעתי, בגדרו הורשע בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, הפרעה לבית המשפט לעשות משפט, שליחת יד בכספי פיקדון, ואי מתן תשובה לתלונה. בגין עבירות אלו הוטל על העותר עונש של פסילה מקבלה לשורות לשכת עורכי הדין למשך שלוש שנים, אך במסגרת ערעור הומתק מעט העונש והועמד על פסילה לתקופה של 25 חודשים. מאז צבר העותר הרשעות רבות נוספות, הן בהליכים משמעתיים והן בהליכים פליליים, בגין התחזות לעורך דין ועבירות נוספות.
בשנת 2015 חידש העותר את בקשתו להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. העותר השמיע את טענותיו בפני וועדת ההתמחות, אשר בסופו של דבר המליצה לדחות לעת ההיא את בקשתו של העותר ולאפשר לו לפנות שוב בבקשה להתקבל כחבר הלשכה רק בתום תקופת ההתיישנות של ההרשעה האחרונה. המלצה זו אומצה על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. במאי 2017 ביקש העותר פעם נוספת להתקבל כחבר בלשכה, וגם הפעם השמיע את טענותיו בפני וועדת ההתמחות. הוועדה העבירה את המלצותיה לוועד המרכזי של הלשכה אשר החליט לדחות את הבקשה מלהתקבל ללשכה בשלב זה, ולקבל את העותר אך ורק במועד ההסמכה ביוני 2019, ובתנאי שעד אז לא יהיו נגדו שום הליכים או תלונות מכל מין וסוג שהוא. בעקבות החלטה זו הגיש העותר עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בירושלים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
העותר טען כי אין מקום לסטות מהמדיניות הקבועה של לשכת עורכי הדין מימים ימימה, לפיה לאחר שמתיישנת הרשעתו של מי שמבקש להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין אין מקום עוד לעכב את קבלתו ללשכה. העותר מוסיף וטוען כי החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לא התקבלה לאחר דיון ראוי, וכי ההחלטה איננה מנומקת. מלבד זאת טען כי העובדה שבשנת 2012 תוקנה התוספת הראשונה של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים באופן שלשכת עורכי הדין זכאית לקבל כיום מידע על רישום פלילי שהתיישן ובלבד שלא נמחק, איננה מלמדת על כך הלשכה רשאית לעכב את קבלתו של אדם כחבר לשכה מעבר לתקופת ההתיישנות.
הוועד המרכזי של הלשכה וועדת ההתמחות שלה טענו מנגד, כי משעה שתוקנה התוספת לחוק המרשם הפלילי הרי שהם רשאים להביא בחשבון במסגרת שיקוליהם גם עבר פלילי שהתיישן. המשיבים מוסיפים וטוענים כי ההחלטה נושא דיוננו סבירה, וכי אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בשיקול דעתו.
השופט אברהם רובין דחה את העתירה. לדברי השופט, לצורך מילוי תפקידה ניתנו ללשכת עורכי הדין כלים שונים, ובכלל זה הרשאה לקבל מידע מהמרשם הפלילי, לרבות מידע על עבירות שהתיישנו, ובלבד שהן לא נמחקו.
לדעת השופט, בניגוד לטענות העותר, ההחלטה בעניינו התקבלה בהליך תקין, במסגרתו נשמעו טענותיו ובא כוחו דאז בפני ועדת ההתמחות, והתקיים דיון בעניינו בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. עוד הוסיף כי העיון בפרוטוקול הדיון שקיים הוועד המרכזי מלמד כי הדיון בעניינו של העותר היה ער, ובמהלכו הובעו דעות לכאן ולכאן, עד אשר בסופו של דבר אומצה המלצת וועדת ההתמחות ברוב קולות.
אשר לטענה כי החלטת הוועד המרכזי לא נומקה כדבעי, קבע השופט כי גם בטענה זו אין ממש. לשיטתו, ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר מאוזנת ואינה ממצה את הדין עם העותר, שכן המשיבים גם יכלו לסרב לקבלו לשורות הלשכה או לדחות את קבלתו עד לתום תקופת המחיקה, ולנוכח עברו המכביד לא ניכר ההחלטות הללו, אילו התקבלו, היו מצויות מחוץ למתחם הסבירות. אשר על כן, לא נפל פגם באופן בו טיפלו המשיבים בבקשת העותר, וגם לא נפל פגם בהחלטה לגופה.
לבסוף קבע השופט כי כלל לא מתעוררת במקרה זה שאלה של תחולה רטרוספקטיבית של חוק המרשם הפלילי. לשיטתו, לא ניתן לטעון כי בעת הרשעתו קנה העותר זכות, או אפילו ציפייה לגיטימית, שהמידע בדבר הרשעתו לא יועבר בעתיד ללשכה. עוד הדגיש השופט בהקשר זה כי התיקון לתוספת הראשונה של חוק המרשם הפלילי לא האריך את תקופת ההתיישנות או המחיקה של הרשעותיו של העותר, וכי בעת שתוקנה התוספת לא רק שטרם חלפה תקופת מחיקת הרשעותיו של העותר, אלא שטרם חלפה תקופת ההתיישנות לגביהן. משמעות הדבר היא שבעת שתוקנה התוספת הראשונה הייתה זכאית הלשכה לקבל את המידע בנוגע להרשעותיו של העותר כיוון שאלו לא התיישנו, והתיקון של התוספת לא שינה מצב דברים זה. העתירה נדחתה. העותר יישא בהוצאות הלשכה ובשכר טרחת עו"ד בסכום אחד וכולל של 7,500 שקל.
