בית משפט השלום קיבל את תביעתו של מסגר שביצע תיקונים במכלאה ברפת והותקף על- ידי עגלים שפגעו בו. נקבע, כי מנהל הרפת באחריות ישירה למרבית הנזק ואילו בעלי הרפת וחברת "תנובה", בעלת השליטה והפיקוח ברפת ובעלת העגלים, ישאו ביתר. מנגד נקבע כי התובע עצמו נושא באשם תורם לתקיפה
התובע הוא מסגר במקצועו. במסגרת עבודתו, הגיע התובע באחד הימים לרפת בקיבוץ מסדה על מנת לבצע בה תיקון צינור במכלאת העגלים, אלא שבשלב מסוים הותקף ע"י כמה עגלים שברחו מהמכלאה ופגעו בו באופן קשה.
בעקבות האמור, הגיש התובע תביעת נזקי גוף לבית משפט השלום בטבריה נגד מנהל הרפת, נגד השותפות שתחתיה נוהלה הרפת, נגד 3 הקיבוצים שהשותפות מצויה בבעלותם (קיבוץ מסדה, קיבוץ כפר רופין וקיבוץ מירב) ונגד חברת "תנובה", ששכרה במועדים הרלוונטיים את שירותיו של מנהל הרפת. התובע טען כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעים, בהיותם הבעלים, המחזיקים או בעלי השליטה ברפת ועל כן עליהם לפצותו, ביחד ולחוד, בגין נזקיו.
לטענתו, רשלנותם של הנתבעים באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהחזיקו עגלים מסוכנים במכלאה בלתי תקינה, הזמינו את התובע לביצוע תיקון במכלאה בטרם דאגו לכלוא את העגלים, לא דאגו לסביבת עבודה ולשיטות עבודה בטוחות, לא נקטו באמצעי זהירות מספקים, לא הזהירו את התובע מפני הסכנות הצפויות, לא אסרו עליו מלגשת לאזור הרפת בטרם כינוס העגלים ולא נהגו כפי שמגדל עגלים, בעלי שליטה או בעלי זכויות במקרקעין סבירים וזהירים היו נוהגים בנסיבות העניין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט סאמר ח'טיב קבע כי התובע עמד בנטל המוטל על כתפיו והוכיח כי התאונה אירעה בעת שהגיע לרפת על מנת לרתך צינור שבור, או אז הותקף על ידי עגלים שברחו מן הרפת. לשיטתו, אין חולק כי במועדים הרלבנטיים מנהל הרפת החזיק ברפת, ניהל אותה וגידל את העגלים שבה עבור תנובה ולכן קיימת לו, בתור מחזיק במקרקעין, חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין בגדרה עליו לדאוג לביטחונם ושלומם של המבקרים ברפת.
עוד נקבע כי מנהל הרפת הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, שכן מנהל רפת ומגדל עגלים סביר יכול וצריך היה לצפות כי הותרת התובע לבדו בשטח, בעת שלמעלה מ-100 עגלים שברחו מן הרפת מצויים בסביבתה, מהווה סיכון העלול בהחלט לפגוע בשלומו או בביטחונו של התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח טענותיו של מנהל הרפת לפיהן בטרם פגש את התובע, הוא הבחין בכך שהעגלים אינם רגועים וכן כי בשל חששו ודאגתו לילדי הקיבוץ, הוא עדכן באופן מידי את רכז המשק של מסדה והלה דאג לשלוח הודעות SMS לכלל חברי הקיבוץ.
עוד נקבע כי מנהל הרפת לא הראה כי הוא נקט באמצעי זהירות והגנה, כגון הרחקת התובע מהמקום עד לסיום כינוס העגלים חזרה לרפת, ששימוש בהם יכול היה למנוע או להפחית את הסיכוי להתרחשות הנזק, שהוא בבחינת סיכון בלתי סביר, שהרי בשורה התחתונה התובע נפגע מתקיפת עגלים עקב שבר בצינור ברפת אותה החזיק וניהל בפועל. סיכומו של דבר, הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתקיפת העגלים מצוי בתחום הסיכון אותו יצרה התנהגותו של מנהל הרפת ומשכך הוא אחראי בנזיקין כלפי התובע.
נוסף לאמור נקבע כי מחומר הראיות עולה באופן ברור כי הייתה לתנובה יכולת שליטה ופיקוח משמעותית ושוטפת על הרפת. שליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית של בעל השליטה לבין המבקר ברפת. נקבע כי בניגוד לנטען על ידה, הוכח, כי תנובה הייתה גורם פעיל ומעורב ביותר בניהול והפעלת הרפת, נתנה למנהל הרפת הוראות עבודה שוטפות, בין היתר בעניין תחזוקת הרפת. נקבע כי יש להטיל על תנובה, בהיותה בעלת השליטה והפיקוח ברפת ובעלת העגלים ששכרה את שירותיו של מנהל הרפת לגידולם, את האחריות בגין נזקיו של התובע. כמו כן, נקבע כי תנובה אף אחראית לנזקיו של התובע בגין מחדליו של מנהל הרפת מכוח דיני השליחות.
בנוסף נקבע כי גם זיקתה של השותפות כבעלים של הרפת הותירה בידה יכולת פיקוח ושליטה עקרונית על הנעשה בה וכן יכולת לצפות סיכונים שנוצרו בה ולמנוע אותם, אף אם לא הייתה מעורבת בניהול הרפת באופן יומיומי, הלכה למעשה. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – מגרסתם של השותפות והקיבוצים עולה כי ממועד מסירת הרפת על ידי השותפות לתנובה, בתחילת שנת 2012, השותפות לא טיפלה ברפת, לא תחזקה אותה, לא תיקנה בה ליקויים ולא בדקה דבר. נקבע כי דווקא טענה זו, מבססת את אחריות השותפות לנזקיו של התובע וכי בהתנהגותה זו יש משום התרשלות ועצימת עיניים שכן היא כשלה בכל הנוגע לפיקוח ותחזוקת הנכס שבבעלותה. לשיטת השופט, היה על השותפות, כבעלת הרפת, לצפות כי הפעלת הרפת ללא ביצוע בדיקות בסיסיות שעל בעל נכס לבצע מדי תקופה מסוימת, עלולה לגרום לנזק כגון הנזק שנגרם לתובע. על כן, אף השותפות אחראית לנזקיו של התובע.
בכל הנוגע לחלוקת הנזק, קבע השופט כי כל אחד מהמעוולים נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק ולכן הם חייבים בתשלום הפיצוי ביחד ולחוד. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את עצם חלוקת האחריות במישור היחסים הפנימיים ביניהם. ביתר פירוט קבע השופט כי מנהל הרפת הוא הנושא בעיקר האחריות, בשל היותו מגדל העגלים ומחזיק הרפת, ואחריותם של יתר הנתבעים היא עקיפה. על כן, ישא מנהל הרפת באחריות ישירה בשיעור של 60% לנזק, תנובה בשיעור של 20% לנזק והשותפות והקיבוצים יחד בשיעור של 20% לנזק.
לצד זאת נקבע כי יש להשית על התובע אשם תורם לקרות הנזק. בעניין זה עלה מעדותו כי הוא הבחין במהומה, בעגלים כבדי משקל רבים משוחררים, ואף הבין כי אין ביכולתו לבצע את עבודת הריתוך עד פינויים מהאזור. חרף זאת, בחר להישאר במקום מחוץ לרכבו ולא להתרחק למקום בטוח. לפיכך, הועמד שיעור האשם התורם של התובע על 30%.
סיכומם של דברים – לאחר הפחתת האשם התורם יפוצה התובע ב-292,670 שקל. מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה והביטוח הלאומי שילם לתובע תגמולים בסכום משוערך של 341,666 שקל, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל 75% מסך הפיצוי שנפסק לתובע, דהיינו, סך של 219,500 ₪ במעוגל כך שעליהם לשלם לתובע סך של 73,168 שקל.
