חדשות

בית משפט השלום פסק 540 אלף שקל לצעירה חרדית שהוטרדה מינית ע"י הבוס שלה. לראשונה שוקללה לסכום הפיצוי זכות התובעת להנאה מינית: "הנכות הרפואית אינה ממצה את נזקה, שכן כתוצאה מהתנהגות הנתבע סבלה התובעת ותסבול גם מפגיעה בהנאות החיים, מנזק רגשי בעל ביטוי גופני המתבטא בפגיעה בהנאה המינית"

גבר חרדי שהטריד וביצע מעשים מגונים בצעירה חרדית שהעסיק בחנותו יפצה אותה ב-540 אלף שקל – כך פסקה אתמול (א') שופטת בית משפט השלום בת"א, יעל הניג. לראשונה הכיר בית המשפט באובדן זכותה של התובעת להנאה מינית עתידית כתוצאה מהמעשים, ושקלל זאת במסגרת הפיצוי על נזק לא ממוני: " הנכות הרפואית אינה ממצה את נזקה של התובעת, שכן כתוצאה מהתנהגות הנתבע סבלה התובעת ותסבול גם מפגיעה בהנאות החיים, מנזק רגשי בעל ביטוי גופני המתבטא בפגיעה בהנאה המינית".

התובעת, צעירה בת 19 במועדים הרלוונטיים, התגוררה עם הוריה בדרום הארץ ולמדה במכללה בבני ברק. הנתבע, המבוגר מהתובעת ב-17 שנה, נשוי ואב לילדים, היה בעל עסק למכירת כובעים שהתנהל בשתי חנויות בבני ברק. התובעת ומשפחתה,  כמו גם הנתבע ומשפחתו, משתייכים כולם למגזר החרדי.

התובעת עבדה אצל הנתבע במשך כחצי שנה, בשתי החנויות שבבעלותו לסירוגין. במהלך תקופת עבודתה, פנה אליה הנתבע באמירות בעלות תוכן מיני, לרבות בשיחות טלפון ובמסרונים. כמו כן, בהיותם יחד בחנויות נגע בגופה וכן אונן בפניה ובאמצעותה. בנוסף, הביא הנתבע את התובעת פעמיים לתל אביב במטרה לקיים עמה מגע מיני מחוץ לחנויות, אך הדבר לא עלה בידו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשלב מסוים, החלה להתפתח ידידות בין התובעת לאדם נוסף, ולאחר שחשפה אותו בהדרגה למתרחש, עודד אותה זה לפנות למשטרה. לאחר מקרה נוסף שאירע בחנות, סיפרה התובעת לידיד על כך וזה פנה למשטרה ונאמר לו שעליה להגיש תלונה. ואכן, למחרת בבוקר הגישה התובעת תלונה ומסרה הודעה במשטרה. הנתבע מצדו, אישר בחקירתו את עיקר המעשים אך טען שאלו נעשו במסגרת רומן שהתנהל בין השניים.

בסיום החקירה הוגש נגד הנתבע כתב אישום ולמרות התנגדות התובעת הגיעה עמו הפרקליטות להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום כך שכלל הטרדות מילוליות בלבד במסגרת יחסי מרות. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, הטריד הנתבע את התובעת במספר הזדמנויות בהן עבדו בחנויות, הטרדות שהתבטאו בהצעות חוזרות בעלות אופי מיני והתייחסויות המתמקדות במיניותה, וכן שלח לה במהלך התקופה מסרונים בעלי תוכן מיני, שוחח עמה בטלפון וקיים עמה שיחות אינטימיות. בסופו של יום, הורשע הנתבע במסגרת הסדר הטיעון ונידון ל-8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 שקל ופיצוי בסך 10,000 שקל לתובעת.

בעקבות ההשתלשלות האמורה, הגישה התובעת, באמצעות עורכת דינה רוני אלוני-סדובניק, תביעה נגררת להרשעה בפלילים לבית משפט השלום בת"א, שהועברה לפסים רגילים. המחלוקת המרכזית בשאלת האחריות נסבה על השאלה האם המעשים נעשו תוך ניצול יחסי מרות, כטענת התובעת, או שמא במסגרת רומן, כטענת הנתבע. במהלך המשפט, פירטה התובעת כעשרים מקרי הטרדה ספציפיים שעברה ועתרה לפסיקת פיצוי סטטוטורי לפי החוק למניעת הטרדה מינית וכן פיצוי לפי הדין הכללי. התובעת הצהירה כי סבלה מאד במהלך תקופת עבודתה ועזבה כשלא היה ביכולתה להמשיך ולסבול. עוד הצהירה כי מעולם לא הסכימה למעשי הנתבע ומעולם לא ניהלה עמו רומן, וכי כ"ילדה" מחינוך שמרני וללא כל ניסיון מיני הייתה תמימה לגמרי וחסרת אונים מול דרישותיו ומעשיו של הנתבע, אשר שלט בגורלה הכלכלי ובסדרי עבודתה. בנוסף, טענה כי הנתבע התעלם מנסיונותיה להראות לו כי מעשיו אינם מתאימים לה ועשה כרצונו.

השופטת יעל הניג קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבע בפיצוי בסך 540 אלף שקלים. בכל הנוגע להערכת עדותה של התובעת קבעה השופטת הניג כי התנהגותה הייתה סבירה בנסיבותיה וכי אין בה כדי להעיד על רומן בינה לבין הנתבע. עוד קבעה השופטת כי אין סתירה בתשובותיה של התובעת וכי היא מסרה במשטרה ובבית המשפט גרסה אחת ויחידה לפיה ההטרדות המילוליות החלו בשבוע הראשון לעבודתה בחנות הנתבע וההטרדות הפיזיות החלו כחודש לאחר מכן. עוד הוסיפה השופטת כי התובעת מסרה גרסה עקבית, במיוחד לגבי ההטרדות הפיזיות, וכי אין צורך להכביר מילים על תלותה הכלכלית בנתבע. לדעת השופטת, העבודה בחנות פתחה עבור התובעת צוהר אל "העולם הגדול" והזדמנות למימוש עצמי, ורצונה לעבוד בחנות עם אשת הנתבע, שלא בנוכחותו, מתיישב עם אותה הזדמנות. גם ההסבר בדבר רחמיה על הנתבע, שנראה תמוה לאדם מבחוץ, עומד במידת הסבירות לדעת השופטת, במסגרת עולמה הפנימי של התובעת ונסיבותיה.

לסיכום נקודה זו, קבעה השופטת כי התובעת מסרה עדות עקבית וכי אותן סתירות שנמצאו נוגעות לעובדות רחוקות ממרכז המחלוקת ואין בהן לפגוע בגרעין האמת של עדותה. כמו כן, התנהלותה מצויה במתחם הסבירות בנסיבותיה כקרבן עבירות מין ואף הולמת את התנהלותן של עובדות הנתונות להטרדות מצד בעל מרות. עוד ציינה השופטת כי לצד הפסיביות שהפגינה התובעת ביחס לדרישות הנתבע, היא ביטאה תגובות גופניות שליליות שיש בהן ללמד על התנגדות פנימית.

בכל הנוגע לעדות הנתבע, קבעה השופטת כי זו אינה מבססת את גרסת הרומן, שכן מהנסיבות עולים אלמנטים של ניצול בכל המישורים – פערי כוח כלכליים, חברתיים, הפרשי גילאים, פערים בניסיון המיני וייחוד היוזמה וההנאה המינית לנתבע, כאשר התובעת משמשת כלי וחפץ לסיפוק צרכיו המיניים. לפיכך, סברה השופטת כי "הסכמת" התובעת למעשים אינה אלא השלמה בשל חוסר אפשרותה להתנגד לנתבע נוכח כוחו ומרותו.

עוד הוסיפה השופטת כי למרות שניתן היה להסתפק באמור, הרי שלעדות התובעת נמצאו גם חיזוקים חיצוניים בדמות הודאתו של הנתבע בניצול מרותו לצורך פניות מילוליות, ממנה ניתן להניח שגם מעשיו לא היו מנותקים מניצול. חיזוק נוסף הוא עדותה של חברתה של התובעת, שהצהירה כי הגיעה לחנות באחד מימי השישי והבחינה כי התובעת מפוחדת, שפניה חיוורות ושהיא מנסה להתרחק מקרבת הנתבע ולחוצה מנוכחותו. כאשר שאלה את התובעת מה קורה, השיבה זו שהיא פוחדת מהנתבע מאד ושהוא עושה דברים שלא ייעשו, וכן התחננה לחברה שלא תעזוב את החנות עד שיבוא קונה אחר מאחר שהיא מפחדת להשאר לבד עם הנתבע. לדברי השופטת הניג, למרות שעדותה של החברה על מעשי הנתבע מהווה עדות מפי השמועה, הרי שעדותה על מצבה הנפשי של התובעת מהווה חריג לאיסור על עדות זו ולחילופין מהווה עדות ישירה על אשר נקלט בחושיה. לדעת השופטת, דבריה של החברה מלמדים על דחייה, פחד וחשש אמיתי של התובעת מפני הנתבע – ההיפך הגמור ממשיכה מינית ורומנטיקה.

נזק רגשי בעל ביטוי גופני המתבטא בפגיעה בהנאה המינית

חיזוקים נוספים לעדות התובעת מצאה השופטת בתכיפות התלונה שהגישה התובעת למשטרה ליומה האחרון בחנות ולמעשה שאירע בו. בנוסף, סברה השופטת כי התובעת נעדרת מניע זר לתלונה, שכן מדובר בצעירה מבית חרדי שחשיפת הפרשה בפני זרים לא הייתה נוחה לה, בלשון המעטה. לפיכך, הסבירות שהמציאה תלונה כוזבת והייתה מוכנה לחוות את השלכותיה העתידיות של החשיפה רק כדי לנקום בנתבע שלא נעתר לדרישותיה הכספיות – נמוכה ביותר אם בכלל קיימת, לדעת השופטת. לסיכום נקבע כי התובעת הוכיחה שהנתבע ביצע בה מעשים מגונים בעשר הזדמנויות נפרדות, מתוכם 4 מעשי אוננות, תוך שימוש בה. מנגד, קבעה השופטת כי לא הוכחה הטענה כי הנתבע אנס את התובעת או בעל אותה בהסכמה.

בבואה להעריך את הפיצוי ההולם לתובעת, התייחסה השופטת, מלבד הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת ע"י מומחית מטעם בית המשפט (בשיעור של 10%), גם להתנהגות הנתבע, אשר ביצע את מעשיו במשך כחצי שנה במהלכה הציב את התובעת במרכזה של מסכת ניצול מתמשכת הכרוכה בהשפלה ובפגיעה בכבודה. עוד הדגישה השופטת כי מבלי להקל ראש בהטרדות המילוליות, מעשי האוננות שביצע הנתבע מצויים ברף הגבוה של מעשים מגונים, וכי הוא השתמש בתובעת וניצל אותה כחפץ וכלי לסיפוקו המיני תוך שחילל את גופה ואת פרטיותה, גם במגעים שלא הגיעו לכדי כך.

עוד התייחסה השופטת לטענת התובעת לפיה יש להביא בחשבון אובדן לצמיתות של "הזכות לתענוג מיני". נקבע, כי אין להביא עניין זה בחשבון בעת קביעת שיעור הנכות הרפואית, שכן הדבר אינו מבוסס על התקנות. עם זאת, לדעת השופטת, הנכות הרפואית אינה ממצה את נזקה של התובעת, שכן כתוצאה מהתנהגות הנתבע סבלה התובעת ותסבול גם מפגיעה בהנאות החיים, מנזק רגשי בעל ביטוי גופני המתבטא בפגיעה בהנאה המינית. בנוסף, נזקה של התובעת הלך והתגבר מעת היוודע הפרשה למשפחתה, אשר פסלה אותה, נידתה אותה ובכך נגזרו עליה מעין יתמות וחרם בקהילה בה גדלה. לדעת השופטת, למרות שהנתבע אינו אחראי למלוא הנזק שנגרם בהיבט זה, הרי שכמי שמשתייך לאותו מגזר היה עליו לצפות שהתנהגותו תגביר את נזקה של התובעת.

בסיכומו של יום, פסקה השופטת הניג לתובעת פיצוי של 100 אלף שקל על כל אחד מ-4 מעשי האוננות שביצע הנתבע (סה"כ 400 אלף שקל), 20 אלף שקל בגין כל מעשה מגונה אחר (6 במספר) וכן 20 אלף שקל בגין ההטרדות המילוליות, מעבר לפיצוי שנפסק במשפט הפלילי. סך הכל ישלם הנתבע לתובעת פיצוי בסך 540 אלף שקל, אליו יתווספו 126,360 שקלים עבור שכ"ט עו"ד. עוד ישא הנתבע בשכ"ט המומחית מטעם התובעת וחלקה בשכ"ט מומחית בית המשפט. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד רוני אלוני-סדובניק. הנתבע יוצג בהליך ע"י עו"ד מלמד.

ת"א 13498-03-13