בית הדין לעבודה בנצרת דחה את תביעתו של מנהל מכירות שתבע להכיר בו כנפגע עבודה לאחר שלטענתו נתקף בהלה כשפספס טיסת קונקשן מאיסטנבול לארץ בסיום השתלמות מטעם עבודתו וקיבל התקף לב בעקבות כך. השופט: "הרושם הוא שהתובע "נתפס לכלל גוזמה" עת התייחס לנסיבות ההמתנה בשדה התעופה וניסה לתאר בעדותו את הבלבול והלחץ שאפפו אותו"
התובע עבד כמנהל מכירות אזורי בחברה, ובמסגרת עבודתו שיווק יין שיוצר ביקב "אור הגנוז". במאי 2016 יצא התובע במסגרת עבודתו, יחד עם חבריו לעבודה, להשתלמות מקצועית בעיר בורדו שבצרפת. התובע וחבריו טסו ליעדם בטיסת "קונקשן" מישראל לאיסטנבול ומשם ישירות לבורדו.
גם הטיסה חזרה לישראל, מספר ימים לאחר מכן, הייתה אמורה להיות דרך קונקשן באיסטנבול. בהגיעם לאיסטנבול, סיים התובע ביקורת דרכונים וקיבל כרטיס עלייה למטוס ולאחר מכן שהה בדיוטי פרי. עם זאת, מאחר שלא שם לב למועד ההמראה, פספס התובע את הטיסה בעוד חבריו עלו על הטיסה בזמן, כך שהוא נותר בשדה התעופה באיסטנבול יחד עם חבר נוסף. לבסוף, התובע וחברו עלו על טיסה אחרת לישראל באותו יום בשעה 23:55. כמה ימים לאחר מכן, אובחן התובע כסובל מאוטם שריר הלב וצונתר ביום למחרת.
בעקבות האמור הגיש התובע למוסד לביטול לאומי תביעה בה עתר להכיר בו כנפגע עבודה ולשלם לו דמי פגיעה, אולם התביעה נדחתה. לפיכך, הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. בתביעתו טען בין היתר כי במהלך חייו יצא מספר מועט של פעמים את הארץ, והיות שנשאר לבד בשדה התעופה במדינה אסלאמית, ומשאינו יודע כיצד יש לנהוג במקרים כאלה, החל להרגיש כי הוא נתקף "בהלה" מחוסר אונים, קצב פעימות הלב התגבר, קוצר נשימה צריבה בחזה זיעה קרה וחש לבד בעולם, דבר אשר גרם לחרדה מאוד קשה ולתחושת פחד נוראית. עוד טען במהלך הטיסה חזרה ארצה חש התובע עייפות רבה ולאחר נחיתתו הרגיש עייפות ניכרת שנמשכה עד הגיעו לביתו ובהמשך אובחן כסובל מאוטם שריר הלב. התובע הדגיש כי האירוע שבו "פספס" את טיסת ההמשך שלו כשהוא נמצא במדינה אסלאמית עוינת לבדו, הוא הגורם שהיווה את ה"טריגר" לפרוץ האוטם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט מוסטפא קאסם דחה את התביעה וקבע כי האירוע מושא הפגיעה אינו מהווה "אירוע חריג" כהגדרתו בפסיקה. הוזכר, כי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי תאונת עבודה היא תאונה המתרחשת "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו" של העובד "אצל מעבידו או מטעמו", כשבמסגרת הפסיקה הוחל הסעיף גם על תאונות המתרחשות במסגרת פעילות שהיא נלווית לעבודה, כגון השתלמויות ואירועי ספורט ונופש. בעניין זה, נקבע בפסיקה כי על מנת להכיר בתאונה שאירעה לעובד במסגרת פעולה נלווית לעבודה כפגיעה בעבודה, יש לקיים בחינה דו שלבית: בשלב ראשון על בית הדין לבחון את מסגרת האירוע בה נפגע העובד ומידת זיקתה לעבודה, ובשלב השני יבחן האירוע התאונתי הספציפי בו נפגע העובד. עוד נקבע כי על מנת שאירוע תאונתי יוכר כתאונת עבודה אין די בכך שהוא התרחש בפרק הזמן שבו התקיימה פעילות שהוכרה בכללה כפעילות הנלווית לעבודה אלא יש להוסיף ולהראות כי מדובר באירוע שהיווה חלק אינטגרלי מאותה פעילות נלווית ולא באירוע שהתרחש בעת שהעובד ניתק את עצמו מן המסגרת ומן התכנים של הפעילות הנלווית.
מן הכלל אל הפרט, קבע השופט כי העיכוב בדיוטי פרי שהוביל לפספוס הטיסה ואף למצבו הנפשי הקשה הנטען של התובע - אינו קשור ואינו רלוונטי להשתלמות כלל ועל כן אינו מהווה חלק אינטגרלי ממנה, כדרישת הפסיקה בעניין זה. הוזכר, כי התובע פרש מחבריו לקבוצה ועשה תכנית לעצמו, כאשר בילה במסגרת פעילות פנאי שעה שהתעכב משיקוליו שלו בדיוטי פרי אל מעבר לזמן ההמתנה לטיסה שהיה משותף לכלל חברי הקבוצה. בכך, נקבע, די כדי לדחות את התביעה.
למעלה מן הצורך, קבע השופט כי ממילא לא הוכח שדובר באירוע חריג כהגדרתו בפסיקה. צוין, כי התובע לא זימן לעדות את החבר שפספס יחד עמו את הטיסה והיה צמוד אליו עד למועד העלייה לטיסה החלופית, שהיה יכול לשפוך אור על מצבו הנפשי במהלך ההמתנה לטיסה ואף למסור פרטים לגבי נסיבות האירוע הנטען. משכך, יש לפעול לפי ההלכה שלפיה צד שנמנע מזימונו של עד אשר יש בעדותו כדי לסייע בידו, חזקה שאילו העיד אותו עד היה מעיד לחובתו. עוד הוסיף השופט כי באנמנזה הרפואית שנערכה לתובע בסמוך לקרות האוטם, התובע לא הזכיר כל אירוע חריג ולא ייחס את הכאבים לסיבות הקשורות לעבודה או להשתלמות. היעדר רישום זה, נקבע, מטיל ספק גדול בדבר חריגותו של האירוע מבחינה סובייקטיבית, שכן אם היה מדובר באירוע חריג מבחינת התובע הרי שאך מתבקש היה שיספר עליו לרופאיו, כפי שציין אירועים שונים אחרים.
עוד הוסיף השופט כי הרושם הוא שהתובע "נתפס לכלל גוזמה" עת התייחס לנסיבות ההמתנה בשדה התעופה וניסה לתאר בעדותו את הבלבול והלחץ שאפפו אותו ואת חברו, וזאת בסתירה מהותית למה שנאמר על ידו בהודעתו לחוקר המל"ל לגבי התחושות שחווה החבר במהלך ההמתנה. בעניין זה ציין התובע בפני החוקר כי "החבר משום מה היה רגוע והציע לטוס לאמסטרדם למקום אחר" אולם בהמשך ניסה לקעקע את דבריו אלו עת העיד שהחבר לא ידע למי לפנות ואף אחד לא עזר להם שם. "ניסיונותיו של התובע לתאר בצורה מוגזמת את ממדי העקה הנפשית שהוא חש במהלך ההמתנה", כתב השופט, "תוך ניסיון להשליך זאת גם באשר לחברו ובניגוד לדבריו בהודעה לחוקר, יש בה כדי להפחית ממשקל גרסתו וממהימנותה. גרסה אשר כשלעצמה לא נתמכה בראיות מהימנות". עוד הוסיף השופט כי גם השימוש שעשה התובע בתיאור הסיטואציה - "רצנו מדלפק לדלפק במשך כמה שעות" נדמה כמוגזם שעה שמהרגע שבו פספסו את הטיסה (21:30) ועד למועד הטיסה המאוחרת (23:55), עברו שעתיים ו-25 דקות בלבד.
עוד ציין השופט כי תמוה שהתובע חש בלחץ ואימה עת הסתובב בשדה התעופה לאחר שפספס את הטיסה והמתין לטיסה הבאה, שעה שקודם לכן הסתובב מספר שעות בדיוטי פרי וברחבת שדה התעופה עצמו בליווי חברו ובמנותק מהקבוצה. זאת ועוד, התובע טען כבר בהודעתו לחוקר כי מדובר בטיסה השלישית בחייו וכי הוא נלחץ מעצם העובדה שהוא וחברו נותרו בארץ מוסלמית זרה ועוינת, ואף צירף כתבה מאתר אינטרנט לפיה כמספר שבועות לפני מועד היציאה להשתלמות סוכל בטורקיה פיגוע וכי בזמן שטס הייתה קיימת אזהרת מסע לטורקיה. עם זאת, עיון בדו"ח ביקורת הגבולות של התובע מעלה כי זוהי הפעם החמישית בה הוא יצא את הארץ, כאשר באחת הפעמים ביקר בטאבה שבמצרים. "העובדה שהתובע טס דרך טורקיה, ואף הסתובב בשדה התעופה ובדיוטי פרי באין מפריע, וזאת על אף אזהרת המסע – מלמדת על כך כי התובע לא חשש לחייו", סיים השופט. מאחר שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, לא נעשה צו להוצאות.
