חדשות

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו של עורך דין שנפגע בקטטה שפרצה בינו לבין שותף עסקי לשעבר, להכיר באירוע כתאונת עבודה. נקבע, כי עורך הדין לא הרים את הנטל להוכיח שתקיפתו הייתה "עקב" עיסוקו במשלח ידו

התובע הוא עורך דין העוסק בתחום הנדל"ן ובין היתר מייעץ לקבוצות רוכשים. בשנת 2001 החל התובע לארגן קבוצת רוכשים יחד עם מתווך לצורך רכישת דירה בבניין בירושלים, לרבות זכויות בנייה על גגה של הדירה. זאת, במטרה לבנות חמש דירות נוספות על גג הדירה הנרכשת. הקבוצה מנתה, בנוסף לתובע ולמתווך עוד שלושה אנשים ובין חברי הקבוצה סוכם שהשניים יטפלו בקבלת היתר בניה ובבנייה.

לאחר הרכישה הסתבר שלצורך בנייה על גג הדירה יש צורך ביציקת עמודי בטון בתוך דירה שבקומת המרתף. התובע והמתווך נכנסו למו"מ עם בעלי דירת המרתף והגיעו איתם להסכם לפיו יתאפשר לתובע ולמתווך לבצע עבודות על בית מגוריהם בתמורה לביצוע שיפוץ של קומת המרתף ולמימון עלויות שכר דירה של בעלי דירת המרתף בתקופת העבודה בדירתם.

בניית הדירות בפרויקט נעשתה בין השנים 2002-2003 אך בשלב מסוים התגלע סכסוך בין התובע והמתווך לבין בעלי דירת המרתף, על רקע דרישת בעלי הדירה לפיצוי בגין זכויות הבנייה. על רקע הסכסוך, התנגדו בעלי דירת המרתף לבקשת התובע והמתווך להיתר בניה ובשנת 2005 הגישו נגדם תביעה שהסתמכה על תצהיר של המתווך, בו טען שהתובע הפסיק את שיפוץ דירת המרתף כדי להפעיל עליהם לחץ לוותר על תביעתם. במקביל, נוצר קושי נוסף בפרויקט, שנבע מדרישה של עיריית ירושלים לתשלום כופר חניה בסך 185,000 שקל כתנאי להיתר. על רקע הקשיים הללו, התגלע סכסוך בין התובע לבין המתווך, בין היתר בנוגע לשאלה כיצד יש לחלק ביניהם את התשלום בגין כופר החניה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2006 ניתקה חברת החשמל את החשמל לדירות שנבנו, בהיעדר טופס 4. המתווך פעל מול חברת החשמל להשבת זרם החשמל לדירתו ולדירת חבר נוסף בקבוצת הרכישה, אך יתר הדירות שנבנו, וביניהן דירת התובע, נותרו ללא חשמל. בשלב מסוים, חדל המתווך לטפל בהשכרת הדירות בנכס עקב הסכסוך בינו לבין התובע ולכן התובע פנה למתווך אחר שטיפל בכך עבורו.

באחד הערבים נכנסו התובע והמתווך החדש לבית קפה בירושלים. באותה עת היה במקום המתווך הקודם ובינו לבין התובע החל דין ודברים שכלל קללות והעלבות. בשלב מסוים הקניט התובע את המתווך בכך שהתייחס לעובדה שאשתו של זה קיבלה נגדו צו הרחקה, ובתגובה לכך תקף המתווך את התובע ובין היתר פגע בעינו השמאלית, שבה הושתלה זה מכבר קרנית. הפגיעה בעין התובע גרמה לעקירת השתל ממקומו ולדליפת נוזל מהעין ולכאבים עזים, והתובע פונה לטיפול רפואי ועוד באותו ערב נותח. בתביעת נזיקין שהגיש התובע נגד המתווך קבע בית המשפט כי המתווך אחראי כלפי התובע בעוולת התקיפה וחייב אותו בפיצויים, תוך שקבע כי לתובע אשם תורם בשיעור 33%. מאוחר יותר הגיש המתווך ערעור על פסק הדין וניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובע לבין המתווך.

על רקע האירוע, הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי פגיעה, ולהכרה באירוע כפגיעה בעבודה. התביעה נדחתה בנימוק שהתקיפה אירעה עקב משקעים של שנאה וטינה בין התובע לבין המתווך, כאשר ההיכרות העסקית בין השניים התקיימה כשנתיים קודם לאירוע וכי לא ניתן לקשור את התקיפה להתקשרות העסקית ביניהם. נוכח האמור, הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, להכיר באירוע הקטטה כ"תאונת עבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי.

התובע טען שלמרות שהוא החל בעימות המילולי, הרי שבהתאם לקביעת בית המשפט בתביעה שהגיש, הוא לא היה אמור לצפות שכתוצאה מכך המתווך יגלוש לפסים פיזיים ואלימים. עוד ציין כי מהראיות עולה שהאירוע אירע תוך כדי עיסוקו במשלח ידו, בעת שהתכוון לנהל פגישת עבודה בבית הקפה עם המתווך החדש, ונושא הקטטה היה סכסוך עסקי שנגע ישירות למשלח ידו, שכן הסכסוך נגע לפרויקט הרכישה של הנכס. עוד הוסיף כי אין באשם התורם שיוחס לו בתביעת הנזיקין שהגיש כדי לשלול את היותו של האירוע "תאונת עבודה", שכן הפסיקה הכירה ברשלנות של עובד לתאונה כבסיס לשלילת קביעתה כ"תאונת עבודה" רק בהתייחס להרחבות של הגדרת "תאונת עבודה", ולא כלפי אירוע תאונתי שנגרם תוך כדי ועקב העבודה או העיסוק במשלח היד.

המל"ל מאידך, טען שמאחר שהתקיפה לא אירעה "תוך כדי" עיסוקו של התובע במשלח ידו, הרי שמוטל עליו הנטל להוכיח שהוא אירע "עקב" עיסוקו במשלח ידו, והתובע לא הרים נטל זה. בעניין זה, ציין המל"ל כי התובע הותקף שלא "עקב" העבודה אלא בנסיבות אישיות ולא בעת שהיה במקום העבודה או תוך כדי העבודה, אלא בבית קפה. כן צוין כי על פי העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הנזיקין, אשר מהווים תשתית עובדתית מוסכמת בהליך זה, התובע פתח בעימות המילולי עם המתווך במטרה להעליבו, על רקע יריבות ומשקעים של שנאה וטינה בעקבות יחסים עסקיים שהיו ביניהם בעבר. על כן, לפי הנטען, התקיפה הייתה על רקע אישי ולא על רקע קשרי עבודה שהסתיימו למעלה משנתיים לפני האירוע, ואשר נסיבותיהם לא הוכחו על ידי התובע. כן נטען כי הגורם לתקיפה לא היה קשר עסקי אלא ההקנטה שהקניט התובע את המתווך בהזכירו את צו ההרחקה שניתן נגדו לבקשת אשתו. לפיכך, נותק הקשר בין עיסוקו של התובע במשלח ידו לבין התקיפה.

השופט דניאל גולדברג דחה את התביעה וקבע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שתקיפתו הייתה "עקב" עיסוקו במשלח ידו. השופט ציין כי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". בהתאם, מאחר שהתובע הוא "עובד עצמאי", עליו להוכיח כי הקטטה אירעה "תוך כדי" עיסוקו במשלח ידו וכן כי היא אירעה "עקב" עיסוקו במשלח ידו. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שהתנאי המהותי שיש להוכיחו הוא שהתאונה נעשתה "עקב" העבודה, וכי התנאי שהתאונה נעשתה "תוך כדי" העבודה מטרתו לשרת את הבירור באשר להתקיימות התנאי בדבר היות התאונה "עקב" העבודה או העיסוק במשלח היד. בנוסף לכך, קובע סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי כי תאונה שאירעה תוך כדי עבודה, רואים אותה כתאונה שאירעה "עקב" העבודה, אם לא הוכח ההיפך. עם זאת, הפסיקה קבעה שלעניין זה יש הבחנה בין עובד ובין עצמאי וכי חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף חלה רק לגבי עובד ואינה חלה לגבי "עובד עצמאי".

לגופו של עניין, סבר השופט כי ממילא התקיפה של התובע לא נעשתה "תוך כדי" עיסוקו במשלח ידו. הובהר, כי התנאי שהתאונה תהיה "תוך כדי" העבודה או העיסוק במשלח יד מתייחס לממד המקום והזמן, והוא משמיע דרישה כי יהיה קשר ענייני-מהותי בין העיסוק שבו עוסק התובע בשעת התאונה, לבין הזמן והמקום שבו אירעה התאונה. במקרה זה, ציין השופט, התקיפה אירעה בשעת ערב בבית קפה, אולם עורך דין העוסק בעסקאות נדל"ן עשוי לקיים פגישות עבודה בשעות ערב במקומות בילוי ולכן העובדה שמדובר בתקיפה שאירעה בבית קפה בשעת ערב אינה, כשלעצמה, שוללת את קיום התנאי "תוך כדי" העיסוק במשלח היד.

עם זאת, העובדה שהמתווך היה בבית הקפה דווקא בעת שהתובע התכוון לקיים בו פגישת עבודה הייתה מקרית, ובאותה מידה הפגישה בין שני היריבים יכלה להתרחש בעת שהתובע היה מבלה במקום עם אשתו או בזמן שלא היה עוסק בפגישה עסקית הקשורה למשלח ידו, כגון בעת שהשניים היו נפגשים בתור למרכול או באולם קולנוע. לפיכך, סבר השופט כי לא מתקיים התנאי שהתקיפה אירעה "תוך כדי" עיסוקו של התובע במשלח ידו.

אשר לשאלה האם התקיפה אירעה "עקב" עיסוקו של התובע במשלח ידו, קבע השופט כי התשובה לכך היא בשלילה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי המבחן שעל פיו ייקבע אם תקיפה של מבוטח הייתה "עקב" העבודה הוא מבחן הזיקה והקשר שבין העבודה או העיסוק של המבוטח לבין אירוע התקיפה, תוך היעזרות בשורת מבחני משנה כגון אופי העבודה או העיסוק של הנפגע, תפקידו, מעמדו וסמכויותיו, זהותו של הפוגע (עובד, עובד לשעבר, לקוח, מקבל שירות וכד'), אופי קשרי העבודה ועוד. במקרה זה, קבע השופט, אין מדובר במקרה שבו טבעו של עיסוקו של התובע חושף אותו לסיכון גבוה של תקיפה מעין זו שאירעה, ואין מדובר בסוג של קשר – שהוא קשר עסקי – אשר חושף ברגיל עורך דין שפועל בתחום הנדל"ן לסיכון של תקיפה מעין זו שאירעה.

בנוסף, גם מבחן המשנה של המקום והזמן שבו בוצעה התקיפה אינו תומך בקיומה של זיקה לעבודה, שכן לא הוכח שבעת התקיפה היו תלויים ועומדים בין השניים הליכים משפטיים ולא הוברר באיזה שלב התגלעה המחלוקת ביניהם עקב החיבור הסלקטיבי לזרם החשמל. עוד ציין השופט כי גם הרקע והמניע לביצוע התקיפה היה העלבתו של המתווך על ידי התובע ולכן גם מבחן זה אינו תומך בקיומה של זיקה לעבודה. זאת, למרות שלדעת השופט אין להתעלם מכך שהסכסוך העסקי בין השניים היווה רקע לכעסים ביניהם וכי ההתגוששות המילולית שהצדדים נקלעו לתוכה נבעה מאותם כעסים. לנימוקים האמורים יש להוסיף את העובדה שמדובר בקבוצת רכישה שהתובע היה חבר בה, ועל כן מידת הזיקה של התקיפה ל"עיסוק במשלח ידו", להבדיל מהעיסוק בהשקעותיו הפרטיות, אינה ברורה. בהתאם, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד יואל אייזנברג. הנתבע יוצג ע"י עו"ד דנה תמר-פרבר.

ב"ל 43069-10-15