בית משפט השלום בירושלים דחה את תביעתה של נוסעת נגד חברת התחבורה הציבורית "אפיקים" ונהג מטעמה, בגין אירוע במסגרתו לטענתה עצר הנהג במרחק מה מהתחנה ולאחר מכן גידף אותה. השופט: "לא רצוי ולא נכון לאפשר לכל ויכוח שהתלהט וגרם למי מהצדדים לאמר למשנהו דברי עלבון וגידופים להסתיים בבית המשפט"
הנתבעים הם חברת התחבורה הציבורית "אפיקים" ונהג מטעמה. באחד הימים, עמדה התובעת לטענתה בתחנת אוטובוס בסמוך לישוב בית חורון, ומשהגיע קו 425 הנהוג בידי הנתבע הוא לא עצר לה בתחנה אלא במרחק מה ממנה. משעלתה לרכב, שאלה התובעת את הנהג מדוע עשה כך, וזה ענה לה לטענתה "תגידי תודה שבכלל עצרתי לך". התובעת אמרה לו שהוא צריך להתבייש בתשובתו כיוון שיש במקום תחנה והוא היה אמור לעצור, אז ביצע הנהג שיחת טלפון לאחראי שלו כדי לברר אם יש במקום תחנה. לאחר שיחה זו פנה הנהג אל התובעת ואמר לה לטענתה "זקנה מרופטת", "זקנה מסריחה" , "הלוואי שתמותי כמו אמא שלי" תוך שהוא נוהג בפראות ובמהירות גבוהה. עוד ציינה התובעת כי כאשר הגיע הנהג למחסום צבאי בסמוך למכבים רעות, פנה לחיילים ואמר להם "בואו תיקחו את הזקנה הזו מפה".
בהמשך לאמור, פנתה התובעת לחברת "אפיקים" ותיארה את אשר קרה, וזו השיבה לה כי נערך תחקיר מעמיק על ידי הגורמים הרלבנטיים וכי הנהג הועמד לדין משמעתי נוקב ומחמיר בהתאם לנהלי המשמעת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. בנוסף הציעה החברה לתובעת פיצוי של 2 כרטיסים בודדים לנסיעה חינם בכל הקווים המופעלים על ידה. עם זאת, החברה לא השיבה לדרישת התובעת לקבל את תוצאות התחקיר וההליך המשמעתי שננקט. נוכח האמור, הגישה התובעת תביעה כספית בסך 50 אלף שקל נגד החברה והנהג, בעילת לשון הרע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
החברה מצדה טענה כי גם אם הנהג אכן פעל כפי שנטען ואמר לתובעת את מה שהיא טוענת שנאמר על ידו, אין מקום לחייב אותה כמעבידתו שכן מדובר בחריגה בוטה מהשליחות שלו כנהג החברה. לשיטתה, השליחות חלה על פעולות הדרושות באופן סביר לביצוע התקין של נושא השליחות, ואילו במקרה זה התנהלות הנהג לא הייתה כזו, לפי מה שעולה מטענות התובעת. לגופו של ענין טענה החברה כי לאחר תחקיר שעשתה התברר שהנהג, שעשה את הקו לראשונה, לא היה בטוח שיש לו תחנה באזור בית חורון אך למרות זאת הוא האט את הנסיעה עד כדי עצירה מוחלטת ומשראה שאין איש בתחנה המשיך בנסיעה. כיוון שהתובעת לא עמדה בתחנה אלא מטרים ספורים ממנה, ציינה החברה כי מיד כשהבחין בה הנהג הוא עצר, אך זה היה כבר מטרים ספורים לאחר התחנה. עוד הוסיפה החברה כי משעלתה התובעת לאוטובוס מיד החלה לצעוק ולקלל את הנהג עד שירדה מהאוטובוס במקום בו רצתה לרדת, ובין היתר אמרה לו "ערבי מסריח", כיוון שחשבה שהוא ערבי. בתגובה אמר לה הנהג כי לא יענה לה מכיוון שהיא בגילה של אמו, שנפטרה כחודש לפני כן מסרטן. לאחר זמן התובעת פנתה לחברה בתלונה ולאחר בירור שהעלה שמדובר בתלונת שווא הוצע לה פיצוי, שמהווה מחווה של רצון טוב בלבד, בדמוי 2 כרטיסי נסיעה. עוד נטען כי מדובר במעשים של מה בכך שאינם מהווים פגיעה וכל מטרת התובעת היא לזכות בפיצוי שלא מגיע לה.
הנהג טען אף הוא כי מדובר היה בנסיעה ראשונה שלו בקו 425 ולכן סבר שאין לו תחנה בבית חורון וגם בפועל לא היה איש בתחנה זו. לטענתו, לאחר שעבר את התחנה הבחין בתובעת שעמדה במרחק של 20-10 מ' מהתחנה מסמנת לו בידיה, ומהיכרותו את הכביש ככביש שאירעו בו אירועי טרור בעבר סבר שמדובר בקריאה לעזרה ולכן עצר את האוטובוס, אולם כיוון שאחריו נסעה משאית גדולה לא יכול היה לעצור עצירה מיידית והוא עצר במרחק של 40 – 30 מ' ממקום עמידת התובעת. במקביל, לטענתו, התקשר לסדרן העבודה כדי לברר האם יש לו במקום תחנה, ותוך כדי השיחה עלתה התובעת לאוטובוס והחלה לצעוק עליו ולתקוף אותו מילולית. בתגובה ענה לה הנהג לטענתו כי הוא לא בטוח שיש לו בכלל תחנה במקום והיא צריכה להודות לו על כך שעצר וזו התחילה לקללו ולומר לו "אתם כל הערבים כולכם אותו דבר... מסריחים", מכיוון שסברה שהוא ערבי. גם לאחר שאמר לה כי יש לו זקן מכיוון שאמו נפטרה לפני זמן קצר, המשיכה התובעת לעמוד לידו והפריעה לו בהמשך הנסיעה.
משהגיע האוטובוס למחסום מכבים-רעות, ביקש הנהג מהחיילים, שעולים לביקורת שגרתית באוטובוס, שיורו לתובעת לשבת במקומה ולהפסיק להפריע לו או לחילופין שתרד מהאוטובוס. הנהג הודה כי מחמת כעסו ולאור הקנטות התובעת אמר לחייל את המילה "זקנה" ביחס לתובעת, אך לדבריו לא אמר את המילה "מסריחה". לטענתו, מה שאמר לא מהווה "לשון הרע", לא היה "פרסום" וגם לו נאמרו הדברים על ידו הרי שהם דברי קללה ולא לשון הרע. בנוסף טען הנהג להגנת זוטי דברים ומעשה של מה בכך, במיוחד כאשר התובעת פנתה אליו ואמרה לו "ערבי מסריח". עוד הוסיף כי יש להטיל אחריות על החברה, שלא הדריכה אותו כראוי בנתיב הנסיעה ובתחנות שבו. כן טען כי לא נעשה לו כל תחקיר, בניגוד למה שהשיבה החברה לתובעת, והפניה הראשונה אליו בעניין נסיעה זו הייתה לאחר הגשת התביעה.
סגן נשיא בית המשפט, השופט גד ארנברג, דחה את התביעה אך קבע כי אין לחייב את התובעת בהוצאות. מהראיות והעדויות הסיק השופט כי הנהג אכן אמר לתובעת במסגרת הויכוח ביניהם את המילה "זקנה" ואת המילה "מרופטת", וככל הנראה גם את המילה "מסריחה". לדעת השופט, אין ספק שהאמרות שאמר הנהג לתובעת אינן אמרות של מה בכך, שכן מדובר במילים בוטות שיש בהן כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (הגדרת לשון הרע בחוק).
יחד עם זאת, יש לבחון את הנסיבות בהן נאמרו אותן אמירות והאם בנסיבות אלו יש לראות בהן כלשון הרע. לדעת השופט, מדובר בנהג שלא פעל כשורה ולא עצר בתחנה המיועדת לאיסוף נוסעים, ואין ספק שבכך שגה ובצדק התרעמה עליו התובעת. עם זאת, מדובר בתביעה שהוגשה רק בגין לשון הרע ולא בגין עילה אחרת. נקבע, כי מדובר בדברים שנאמרו לאחר ויכוח בעניין חובתו של הנהג לעצור בתחנה הספציפית הזו, ואין ספק שמדובר באמרות שלא היה מקום לאומרן ובוודאי שלא על ידי מי שאמור לתת שירות לקהל רחב של נוסעים שמשלמים עבור הנסיעה. אולם, בסערת הרוחות שהייתה באוטובוס במסגרת אותו ויכוח, סבר השופט כי יש לקבוע שבנסיבות בהן נאמרו האמרות אין השומע סבור שיש בדברים ממש.
"לא כל ויכוח כזה מן הראוי שיבוא בשעריו של בית משפט בהליך של תביעה לפי חוק לשון הרע", קבע השופט, "ולא כל קללה או גידוף שנאמרים במהלך ויכוח מקימים עילת תביעה בעילה של לשון הרע. לא רצוי ולא נכון לאפשר לכל ויכוח שהתלהט וגרם למי מהצדדים לאמר למשנהו דברי עלבון וגידופים להסתיים בבית המשפט. כאשר מדובר בדברים שנאמרים בעידנא דריתחא, ולמעשה לא מותירים כל חותם, אף שהם גורמים אי נעימות רגעית למי שהדברים נאמרו כלפיו, ואולי גם לאנשים הנוספים ששומעים את אותן גידופים, אין מקום לקבל תביעה בגינם בבית משפט במסגרת הליך של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. פתיחת שערי בית המשפט ומתן פיצוי לכל אמרה, אף אם היא אינה ראויה ואף אם היא עונה להגדרה המילולית של לשון הרע, עלולה להביא למבול של תביעות ו"לסתימת" בתי המשפט". עוד הוסיף השופט כי ניתן למצוא בפסיקה ביטויים רבים וקשים, ואף חמורים מאילו שנאמרו במקרה זה, אך בתי המשפט קבעו שהם אינם מקימים עילת תביעה תחת לשון הרע, למרות שאין ספק שמילולית האמרות שנאמרו בהם עונות להגדרה של לשון הרע. זאת, בוודאי כאשר מדובר בדברים שנאמרים בוויכוח ובעידנא דריתחא.
לצד האמור, מאחר שדובר באמרות לא ראויות שנאמרו על ידי מי שאמור לשרת את הציבור, והיות שהתברר כי החברה לא עשתה כל בירור רציני לאחר מעשה אף שלדבריה עשתה כן ואף ההדרכות שנתנה לפני כן לנהגיה לא התבררו דיים – לא נפסקו הוצאות לטובת הנתבעים.
