בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של צעירה שהורשעה בפלילים לאחר שיצרה קשר עם יובל אוסדון ז"ל, נער שהכירה באינטרנט, כדי שצעיר אחר שהכירה יוכל לתקוף אותו על רקע סכסוך שהתגלע ביניהם. בסופו של יום, דקר אותו צעיר למוות את אוסדון ז"ל. בדעת רוב נקבע כי מוצדק לסטות ממתחם הענישה שנקבע בביהמ"ש המחוזי משיקולי שיקום, ולכן עונשה של הצעירה יומר מ-15 חודשי מאסר בפועל לחצי שנת עבודות שירות
המערערת, אליזבת קרנדל, הורשעה בבית המשפט המחוזי על פי הודאתה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לחטיפה, סיוע לתקיפה הגורמת חבלה של ממש ושיבוש מהלכי משפט. על-פי כתב האישום המתוקן, הכירה קרנדל ברשת הפייסבוק את יובל אוסדון ז"ל. בשלב מסוים שידל אותה קטין שהכירה ליצור קשר עם אוסדון בתואנת שווא כי היא מעוניינת להיפגש עמו, וציין בפניה כי בכוונתו לתקוף אותו על רקע סכסוך שהתגלע ביניהם.
בהמשך לכך, יצרה קרנדל קשר עם אוסדון באמצעות שיחות והתכתבויות בטלפון ובפייסבוק, וציינה כי היא מעוניינת להיפגש עמו בדירתה. במסגרת ההתכתבויות תיאמו השניים כי אוסדון יגיע לבניין שבו התגוררה קרנדל ומשנפגשו הובילה אותו לגרם המדרגות של הבניין, שם המתין לו הקטין. משהבחין הקטין בשניים, הוא הסיט את קרנדל הצידה וצעק לה שתעזוב את המקום ולאחר עזיבתה דקר את אוסדון בחזהו, דקירה שהובילה בסופו של דבר למותו, שבועיים לפני יום הולדתו ה-18. בנוסף, הנחה הקטין את קרנדל למחוק את ההתכתבויות המפלילות בין שניהם ובינה לבין אוסדון ואחד מהם אכן מחק אותן מהטלפונים של המערערת והקטין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לקראת מתן גזר הדין הוגש בעניינה של המערערת תסקיר מטעם שירות המבחן. בתסקיר צוין כי המערערת, אשר במועד ביצוע העברות הייתה בת כ-18, סיימה 12 שנות לימוד ולא גויסה לצה"ל בשל מעצרה. עוד צוין בתסקיר שהמערערת נעדרת עבר פלילי, כי היא לקחה אחריות לביצוע העבירות, וכי היא חוותה מצוקה כנה לנוכח תוצאות מעשיה, על אף שהתקשתה להכיל רגשית את חלקה בפרשה. עוד צוין בתסקיר כי המערערת לקחה חלק פעיל בקבוצה טיפולית לנשים עוברות חוק, ובהמשך לכך אף החלה לעבוד. עוד ציין השירות שהמעצר הממושך שבו הייתה המערערת נתונה והיענותם של בני המשפחה לסייע לה משמשים גורמים ממתנים ומפחיתי סיכון, וכי הסיכון הנשקף מהתנהגותה נמצא במגמת ירידה. שירות המבחן המליץ להעמיד את המערערת במבחן למשך שנה וחצי לצד השתת עונש מאסר שניתן יהיה להמיר בעבודות שירות. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי גזר על המערערת 15 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה, עשרה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 10,000 שקלים. על כך הגישה המערערת ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת דפנה ברק ארז, אליה הצטרף השופט פוגלמן, קיבלה את הערעור וקבעה כי עונשה של המערערת יומר ב-6 חודשי עבודות שירות. תחילה ציינה השופטת כי המערערת כשלה לא רק מבחינה חוקית, אלא גם מבחינה מוסרית וערכית באופן שבו נאותה ליצור קשר עם אוסדון ז"ל על מנת לאפשר לקטין, שעמו הייתה מיודדת, לפגוע בו. מנגד, לשיטתה, חשוב לעמוד על כך שהמערערת לא הייתה שותפה לתכנית הקטלנית, לא הייתה מודעת לכך שיהיה במקום כלי נשק, וממילא לא ידעה על כוונתו של הקטין לדקור את המנוח. לכך יש להוסיף כי המערערת עברה בינתיים דרך ארוכה ומשמעותית של שיקום, תוך שהיא עושה כל מאמץ לצאת מן "הבור" שאליו התדרדרו חייה. לפיכך, לדעת השופטת, מתעוררת השאלה האם בשים לב להליך השיקומי שעוברת המערערת אין מקום להקלה נוספת עמה, תוך חריגה ממתחם העונש.
לדברי ברק-ארז, סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין קובע כי ככלל לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם במקרים שבהם "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה", אך אף במקרים אלו האפשרות של חריגה מהמתחם אינה נשללת כליל, וניתן להיזקק אליה מקום בו בית המשפט מצא כי קיימות "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" המצדיקות זאת. עם זאת, בית המשפט העליון טרם גיבש בפסיקתו אמות מידה כוללות ומחייבות הקובעות באלו מקרים ישנה "חומרה יתרה", מעבר לקביעות שהיו ממוקדות לסוג מסוים של עבירות. לצד זאת העירה השופטת כי על-פי לשונו של הסעיף, על מנת להיכנס לגדרו נדרש כי הן "מעשה העבירה" והן "מידת האשם" יהיו בעלי חומרה יתרה.
בשים לב לנסיבות הקונקרטיות בעניינה של המערערת, סברה ברק-ארז כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לתחולתו של סעיף 40ד(ב), אך לא ראתה צורך להכריע בכך באופן מחייב בשים לב לכך שמכל מקום מתקיימות לשיטתה "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" אשר היו מצדיקות את החריגה ממתחם העונש אפילו היה המעשה נכנס בגדרו של הסעיף. לדבריה, חשוב לשים לב כי המחוקק הקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט ביישומו של הסעיף וכי נקודת המוצא בהפעלתו היא העדפתם של שיקולי שיקום שכן התנאי שמציב סעיף 40ד(א) לחריגה ממתחם העונש ההולם הוא קיומו של הליך שיקום שהסתיים או "סיכוי של ממש [שהנאשם] ישתקם". בשאלה באילו נסיבות יכיר בית המשפט בקיומו של סיכוי של ממש לשיקום באופן שיצדיק חריגה ממתחם העונש ציינה השופטת כי עד כה לא ניתנה בפסיקה תשובה מחייבת וכוללת לשאלה זו, אולם בקווים כלליים ניתן להצביע על כך שהפעלת הסמכות אינה מוגבלת לעבירות קלות בלבד. כמו כן, במקרים קודמים שבהם נדרש בית המשפט להעריך את סיכויי השיקום במסגרת הסעיף הובאו בחשבון, בין היתר, המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; השתלבות מוצלחת בהליכים טיפוליים שונים; אינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה.
מן הכלל אל הפרט, סברה השופטת כי תסקירי שירות המבחן והעובדות שאינן שנויות במחלוקת מלמדים שבחייה של המערערת מתחולל שינוי אמיתי, גם ביחס לתקופה שקדמה לביצוע העבירות, וכי שינוי זה עולה אף ביתר שאת מן המידע שנוסף מאז שניתן גזר הדין של בית המשפט המחוזי, בפרט בתסקירי שירות המבחן המשלימים שניתנו בעניינה. לדעת ברק- ארז, קיימת סכנה של ממש שריצוי של עונש מאסר בפועל ייחבל בהמשך התהליך החיובי שעוברת המערערת ולכן יש להקל בעונשה מטעמי שיקום. אשר על כן, קבעה השופטת כי עונשה של המערערת יופחת לששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, ככל שהמערערת תימצא מתאימה לכך, וכן יינתן צו מבחן לתקופה של שנה וחצי.
השופט פוגלמן הצטרף לדעת השופטת ברק-ארז אך ציין כי בניגוד אליה, לא שוכנע כי יש במעשה העבירה שביצעה המערערת או במידת אשמה חומרה יתרה ולכן לא חל סעיף 40ד(ב). להשקפתו, שאלת החומרה היתרה צריכה להיבחן בהתחשב בעבירות הקונקרטיות שבהן הורשעה המערערת במסגרת הסדר הטיעון שהושג עמה. בסופו של יום, לא יוחס למערערת סיוע לאילו מעבירות גרימת המוות המנויות בחוק ומתחם הענישה כמו גם העונש בתוכו נקבעו בהתאם לכך. לפיכך, לא סבר כי ניתן לייחס למעשיה חומרה יתרה הנובעת מהיותם חלק "משרשרת האירועים שהביאו למותו של המנוח" או בכך שבמעשיה תרמה "לתוצאה המצערת של מותו".
השופט אלרון, מנגד, סבר כי היה מקום לדחות את הערעור בנימוק שמתקיימים התנאים לתחולתו של סעיף 40ד(ב) לחוק, ולא מתקיים החריג להחלתו, ומשכך בדין נהג בית המשפט המחוזי כשלא חרג ממתחם העונש שנקבע למעשיה של המערערת. יתירה מזאת סבר אלרון כי אף אם הסעיף לא חל, הרי שלא מתקיימות בעניינה של המערערת נסיבות המצדיקות הקלה בעונשה לפי הוראותיו של סעיף 40ד(א). לדבריו, מתקיימת חומרה יתרה במכלול השלם של מעשה העבירה ומידת אשמתה של המערערת, שכן היא יצרה קשר עם המנוח ושידלה אותו באופן אינטנסיבי, החל משעות הבוקר ועד לשעות הלילה, להיפגש עמה, תוך שידעה שבכוונתו של אחר לפגוע בו. מעשה זה של המערערת הביא בסופה של שרשרת האירועים למותו של המנוח. אף שהמערערת עצמה לא הורשעה בהריגתו של המנוח, ואף שלא ידעה על כוונתו של הקטין להמיתו - תרמו מעשיה של המערערת לתוצאה המצערת של מותו של המנוח. משכך, יש לדעת השופט אלרון לייחס חומרה יתרה למעשיה של המערערת ולמידת אשמתה, וזאת אף אם העבירות שהורשעה בהן אינן דומות בחומרתן לעבירות שהוכרו בפסיקה כעבירות בעלות חומרה יתרה, ואינן מצויות ברף הגבוה של הענישה הפלילית.
