בית המשפט העליון הכריע בשאלה העקרונית לאחר שהסוגיה זכתה לפסיקות סותרות ומפוצלות בבתי משפט השלום והמחוזיים. השופט ניל הנדל קבע כי לשון חוק ההתיישנות ברורה ואינה מעניקה לרשות מעמד מיוחד ושונה מזה של בעל דין רגיל, וגם מתכליתו לא נובע כי רצוי לאפשר לרשות לעצור את מניין תקופת ההתיישנות באמצעות נקיטת הליכי גבייה
רשות מינהלית רשאית לנקוט בשני סוגי הליכים לשם גביית חובות מסוימים – הליך מינהלי, כגון משלוח התראות או עיקול נכסים, והליך אזרחי, כגון הגשת תובענה ובקשת סעדים שונים. במהלך השנים, התעוררה בבתי המשפט השאלה העקרונית האם הליכי גבייה מינהליים שנוקטת הרשות עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי שננקט על ידה לשם גביית החוב. לאחר ששאלה זו זכתה לפסיקות סותרות בערכאות הדיוניות, הגיע הדבר לפתחו של בית המשפט העליון, שנאלץ להכריע בסוגיה.
ברקע הדברים, סכסוך סביב חוב ארנונה בגובה של כ- 106,000 שקל של אזרח לעיריית ירושלים, שנוצר בין השנים 2008-2000. בשנת 2015 הגישה העיריה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום, במסגרתה ביקשה לחייב את האזרח בתשלום החוב. האזרח הגיש בקשת רשות להתגונן בה טען, בין היתר, להתיישנות החוב, שכן חלפו למעלה מ-15 שנים מיום התגבשותו עבור השנה הראשונה, שנת 2000, ולמעלה משבע שנים ממועד התגבשותו ביחס לשנה האחרונה, בתחילת שנת 2008. העירייה טענה בתשובתה לבקשה כי התביעה לא התיישנה מפני שלאורך השנים ננקטו הליכי גבייה מינהליים, אשר לשיטתה עצרו את מרוץ ההתיישנות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בית משפט השלום בירושלים דחה על הסף את תביעת העירייה מחמת התיישנות ובית המשפט המחוזי אישר את הפסיקה מאותם טעמים. נוכח האמור, הגישה העירייה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בשל עקרוניות הסוגיה, התייצב בהליך גם היועץ המשפטי לממשלה, שהביע עמדתו לפיה הליכי גבייה מינהליים אינם צריכים להשפיע על מרוץ ההתיישנות להגשת תובענה אזרחית לבית המשפט. כפועל יוצא, לשיטתו, אם נקטה הרשות המינהלית הליכי גבייה מינהליים, אך הגישה את התובענה האזרחית לבית המשפט לאחר שחלפו שבע שנים מיום שנולדה עילת התובענה – התובענה התיישנה.
לגישת היועץ, יש לראות בהליך הגבייה המינהלי ובהליך התובענה האזרחית הליכים חלופיים, שלכל אחד מהם מרוץ התיישנות נפרד. בהתאם, בעוד שבמסגרת הליך המינהלי נעצר מרוץ ההתיישנות לנוכח הליכי גבייה מינהליים – בהליך האזרחי הגשת תובענה אזרחית היא שעוצרת את מרוץ ההתיישנות. לתפיסתו, עמדה זו משקפת הן את הדין המעוגן בחוק ההתיישנות, והן את המשפט הראוי, שכן אין זה ראוי שהרשות תזכה לתקופת התיישנות ארוכה מעבר לשבע שנים, הנשענת על הליכי גבייה מינהליים – שהם הליכים חד צדדיים שאינם נתונים לביקורת שיפוטית – תוך העמדת האזרח במצב שייתכן ויקשה עליו להתמודד עם טענת החוב.
השופט ניל הנדל קיבל את בקשת רשות הערעור אך אישר את קביעת הערכאות הקודמות וקבע כי הליכי גבייה מינהליים אינם עוצרים או מאפסים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי. לדברי הנדל, מדובר בשאלה משפטית עקרונית ובעלת משמעות רחבת-היקף, שאינה מצומצמת אך לעניינם הפרטי של הצדדים ואכן קיים בה חוסר אחידות בקרב הערכאות הדיוניות עד שנראה כי דרכיהן התפצלו לנתיבים שונים. כך, בחלק מפסקי הדין הובעה עמדה לפיה מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי ייעצר בשל הליכי גבייה מינהליים, ובחלקם האחר הושמעה עמדה הפוכה, לפיה הליכים מינהליים לא יביאו לעצירת מרוץ ההתיישנות ביחס להליכים אזרחיים.
לגופו של עניין התייחס הנדל להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיה "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". לשיטתו, מלשון החוק נלמד כי סעיף 15 עוסק בהשעיית מרוץ ההתיישנות עקב הליך של תובענה, לפני בית משפט, בתנאים המפורטים בסעיף – ולא עקב הליך גבייה מינהלי.
אשר לתכלית הסעיף, קבע הנדל לאחר ניתוח תכליתי כי המסקנה היא שחוק ההתיישנות אינו מאפשר לרשות להקפיא את מרוץ ההתיישנות באמצעות ביצוע הליכי גביה. לדבריו, תכליתו של סעיף 15 שלובה באופן ניהולם של הליכים בערכאה שיפוטית ולא נובעת ממנו התוצאה של הקפאת מניין ימי ההתיישנות לנוכח הליכי גביה מינהליים חד-צדדיים שונים, הכוללים גם משלוח התראות או התניית העברת זכויות בתשלום החוב. משכך, קבע, אין מקום לטענת העירייה כי יש לקרוא את הסעיף כאילו הוא אינו כולל רק תובענות, אלא גם הליכי גבייה. אלו, לדברי הנדל, שונים במהותם מתובענות ונקיטתם אינה מצדיקה מתן הטבה לרשות, שבעלי דין אחרים אינם זכאים לה.
עוד התייחס הנדל ל"חזקת האיפוס" שנקבעה בפסיקה קודמת, לפיה פעולות גבייה שנקטה הרשות ושהובאו לידיעת החייב יקימו חזקה בדבר "איפוס" מרוץ ההתיישנות. לשיטתו, חזקת האיפוס נובעת מאופיים המיוחד של הליכי הגבייה המינהליים והיא נטועה ביחס המיוחד שבין האזרח לרשות, אך היא אינה מתאימה להליכים אזרחיים. לדבריו, העיקר הוא שהמחוקק קבע הסדר מינהלי מיוחד, אך לא הסדר אזרחי מיוחד, ולשון חוק ההתיישנות ברורה ואינה מעניקה לרשות מעמד מיוחד ושונה מזה של בעל דין רגיל. גם מתכלית חוק ההתיישנות לא נובע כי רצוי לאפשר לרשות לעצור את מניין תקופת ההתיישנות באמצעות נקיטת הליכי גבייה, בשונה מההסדר המינהלי המיוחד העוסק בהליכי הגבייה המינהליים עצמם. מתכליתו של הסדר זה עולה, לדעת הנדל, כי המחוקק בחר להעניק לרשות כלי גבייה מינהלי גמיש, הכולל גם אפשרות לגבות את החוב על פני תקופה ארוכה יחסית, בכפוף לשיהוי שנפל בפועלה. "כל נתיב בו צועדת הרשות סלול וחרוש בפני עצמו", קבע הנדל, "משהחלה צועדת הרשות במסלול המינהלי – קיים היגיון בכך שצעדיה במסגרתו ישפיעו על המשכו, קרי, יעצרו או יאפסו את מרוץ ההתיישנות. הסדר מעין זה עשוי, כאמור, לתת מענה לנוקשות מוסד ההתיישנות במקרים המתאימים, ולמנוע תוצאות לא רצויות. ואולם, המסלול האזרחי הוא מסלול נפרד. משעברה הרשות לצעוד בו, יחולו עליה הכללים האזרחיים – ואין בפעולות שנקטה בנתיב המינהלי כדי להסיטו".
לבסוף התייחס הנדל לשאלת תחולתה בזמן של ההלכה הנוכחית ודחה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה יש לקבוע שהיא תחול באופן פרוספקטיבי בלבד, מכאן ולהבא. נקבע, כי תיק זה אינו "בן יחיד" אלא הוא חוליה נוספת בשרטוט גבולות כוחם של הליכי הגבייה המינהליים, כאשר בתיקים הקודמים לא ניתנה הוראה דומה בדבר פרוספטקטיביות ההלכה. בנוסף, צוין, אף אם לפעמים שיקולים מעשיים או הלכות קודמות מצדיקים לעיתים תחולה עתידית או פרוספקטיבית של הלכה מסוימת, מדובר בחריג שאינו חל בעניין זה, לפחות לא באופן גורף. הובהר, כי המחלוקת בין הערכאות הדיוניות לא הייתה נסתרת, אלא ברורה וממשית ולכן ניתן לומר שרשות שלא כלכלה את צעדיה ומיהרה לפעול בגדר גבולותיו הברורים של חוק ההתיישנות – לא "הסתמכה" על פרשנות הפסיקה, אלא "עצמה את עיניה" ונשענה על הפרשנות הנוחה לה. לפיכך, ההלכה תחול גם בדיעבד. העירייה תישא בהוצאות המשיב בסך 4,000 שקל.
