בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש העיתונאי יגאל סרנה נגד חיובו לפצות את בני הזוג נתניהו ב- 100 אלף שקל בגין פוסט שפרסם בפייסבוק בו התיימר להציג מקרה שבו "נזרק" ראש הממשלה מרכבו בשיירה המאובטחת בשל גחמותיה של רעייתו. השופט עמית דחה את טענותיו של סרנה כי יש להתחשב במאפיינים הייחודיים של הפרסום בפייסבוק וקבע – לא מדובר בתביעת השתקה
המבקש, יגאל סרנה, הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות". במרץ 2016 נתבע סרנה ע"י בנימין ושרה נתניהו בעקבות פוסטים שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. בפרסום הראשון כתב סרנה בין היתר על מקרה בו לכאורה נעצרה שיירת ראש הממשלה על כביש מס' 1, אז נפלט ראש הממשלה מאחת המכוניות בצעקות לדרישת רעייתו. בעקבות פרסום זה פנה ב"כ התובעים לסרנה במכתב בו דרש בין היתר כי יסיר לאלתר את הפרסומים הכוזבים והפוגעניים אולם זה לא הגיב ובו ביום העלה פוסט נוסף שבו הופיעה תמונה ערוכה בה נצפה ראש הממשלה עומד כביכול בצדו של כביש כשהוא חבוש ברדס וידו מושטת לשם עצירת טרמפ. לפרסום נלווה המלל "בבאב אל ואד, לצד כביש אחד, מחכה רודן זעיר בחושך לטרמפ. קחו אותו".
לאחר שנקבע כי מדובר בפרסום לשון הרע וכי סרנה אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, חייב אותו בית המשפט לשלם לראש הממשלה 60,000 שקל ולרעייתו 40,000 שקל. בהמשך נדחה ערעורו של סרנה בבית המשפט המחוזי ולכן הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת הבקשה טען סרנה כי הערכאות הקודמות לא התייחסו להבדלים בין פרסום ברשת האינטרנט לבין פרסום בכלי תקשורת ממוסד ולא נתנו דעתן למהפכה "חברתית אנושית טכנולוגית" שחלה בעידן הנוכחי. על רקע זה, לפי הנטען, מן הראוי לקבוע "נקודת שיווי משקל שונה, בין אזרחים, בטח ובטח בין אזרח לשליט". בנוסף נטען, בין היתר, כי התביעה שהגישו הזוג נתניהו מהווה "תביעת השתקה", כי הפוסט מושא התביעה אינו מהווה לשון הרע וכי המסקנה שניתן להסיק על בני הזוג נתניהו מן האירוע המתואר בפוסט – היא אמיתית.
בנוגע לעובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" המצריכה להוכיח כי מדובר בסוגיה עקרונית החורגת מד' אמותיו של המקרה הקונקרטי, טען סרנה כי המאפיינים המיוחדים של פרסום בפייסבוק דורשים עדכון ופיתוח של הכללים המשפטיים המקובלים. בפרט נטען כי רשת הפייסבוק מתאפיינת במיידיות של הפרסום ושל יכולת התגובה של הנפגע, ולכן הדרך להתמודד עם פוסט מכפיש היא מעל דפי הרשת החברתית ולא בערכאות. עוד נטען כי הפייסבוק אינו כמו כלי הפרסום האחרים אלא "זירה שוקקת וגועשת" בה כל אחד רשאי להעלות את הגיגיו ותגובותיו, זו כיכר השוק המודרנית ואין יד מכוונת ואין יד מצנזרת, זו החוויה הדמוקרטית ואין לצנזרה ולהשתיקה, למעט במקרים של הסתה לאלימות. מכאן, שלשיטתו של סרנה אין להתייחס אל הפייסבוק בגזירה שווה לעניין לשון הרע כמו לפרסום במדיה התקשורתית הרגילה.
השופט יצחק עמית דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים, וכך גם לגבי יכולת התגובה. עוד הדגיש השופט עמית כי במקרה זה אין מדובר בתגובית (טוקבק) או בחיבוב (LIKE) או בשיתוף (SHARE) אלא ביצירת התוכן עצמו, שהוא מושא התגובות, החיבובים והשיתופים.
אשר לטענתו של סרנה כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת איסור לשון הרע עד כדי חסינות לכל מפרסם ולכל פרסום, סבר עמית כי היא גורפת ומרחיקת לכת. בעניין זה ציין השופט כי לפחות חלק מהמאפיינים של זירת הפייסבוק כוחם יפה אף ביתר שאת לזירת הטוויטר, שבה ה"ציוץ" הוא לכאורה כצל חולף, אף פחות מרפרוף של כנפי הפרפר שבקע מהגולם בפייסבוק. לפיכך, לפי עמדתו של סרנה גם כל פרסום דיבתי בזירת הטוויטר צריך לזכות בחסינות למפרסם אלא שגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים.
עוד הוסיף עמית כי אל מול המאפיינים של הפייסבוק ניתן להציב את הנגישות, הזמינות וההפצה המהירה של הפרסום ברשת זו. גם הטענה כי פרסומים בפייסבוק ימיהם קצרים והם נבלעים ונעלמים בשצף הפרסומים מבלי שניתן לאתרם במנועי החיפוש, אינה מדויקת לדעת עמית, ולשיטתו מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי "כיכר השוק הוירטואלית" על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. "קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן", כתב עמית, "ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל".
לבסוף ציין עמית כי גם הסוגיה של "תביעות השתקה" (SLAPP) עשויה להיות ראויה לדיון עקרוני, אך מקרה זה אינו המקרה המתאים לפיתוח דוקטרינת SLAPP תוצרת הארץ. לדבריו, תביעה המוגשת על ידי ראש הממשלה כנגד אדם פרטי אכן מעוררת חשש אינהרנטי לתביעת השתקה נוכח פערי הכוחות בין הצדדים, אלא שבמקרה זה נחה דעתו כי התביעה חסרה חלק מהמאפיינים הקלאסיים של תביעת השתקה, כמו עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית או סכום תביעה מופרך. זאת, לצד נימוקים נוספים עליהם עמדו הערכאות הקודמות. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי המקרה הנוכחי אינו מצריך דיון עקרוני כלשהו, ולפיכך יש לדחות את הבקשה בהיעדר עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".
