כבר שנים שהיא מתחזקת קריירה מצליחה כעו"ד בכירה בתחום הפלילי, אבל מי ידע שהיא בכלל רצתה להיות רופאה? עו"ד טלי גוטליב מדברת על דברים שלמדה במהלך הדרך: "קשה להתעמת איתי, אך לא כי אני צועקת ולא כי אני רעה - כי עם המציאות העגומה שאני מכירה כל כך טוב אי אפשר להתווכח"
אולי זה מצחיק, אבל כל כך רציתי להיות רופאה. אך הקשר בין הרצונות/חלומות שלי למציאות, מסתבר, הוא מקרי לגמרי. הרגשתי נורא כשלא התקבלתי לרפואה - אכזבה אדירה, שבר חלום. בעיקר הצטערתי לאכזב את אבא שלי. לא ידעתי שאת תחושת ההחמצה והאכזבה ארגיש עוד בכל כך הרבה הזדמנויות וצמתים בחיים. אילו היו מספרים לי לפני 22 שנים שזה בסדר, שלא סתם הייעוד שלי במקום אחר - הכל היה כל כך הרבה יותר פשוט.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כשמפשטים את זה, מפשטים בכנות, הקושי במקצוע עריכת הדין זה היעדר יוקרה. המוניטין של המקצוע נשחק מזמן, והבחירה בתחום הפלילי היא מורכבת אף יותר. העיסוק בתחום הפלילי מפגיש אותך שוב ושוב עם שאלות בנאליות שאת התשובות להן אתה לועס ומשנן עד דק. "איך את מסוגלת? ומה אם הוא אשם?", ועוד כהנה וכהנה שאלות נרדפות ורודפות. חוסר הקרדיט הזה הוא חלק אינטגרלי שמוסיף קושי למי שבוחר לעסוק בתחום הפלילי.
לו הייתי יודעת את מה שאני כל כך מבינה היום, הכל היה הרבה יותר פשוט. למוניטין של המקצוע אין כל משמעות, להיפך - ככל שלמדתי להתעלם מרעשי רקע, מביקורת נוקבת מצד הסביבה, ככל שסיגלתי לעצמי אומץ רב יותר, כך הפכתי לעורכת דין טובה יותר. וכן, זו לא נחלתי הפרטית, זה לגמרי נרכש. עריכת דין היא מקצוע משתכלל, ועל הדרך המורכבת הזו מזדככות תכונות שלא האמנתי שיש לי. אם היו אומרים לי שאנהל תיקים מורכבים בבתי המשפט השונים, בערכאות השונות, בעבירות חמורות ואפילו אצליח - הייתי צוחקת. זה אמנם לא היה חלום מקורי עבורי, אבל חלומות ושאיפות כידוע הם עניין מתפתח ומתפכח.
התגלגלתי לתחום הפלילי, פשוט כך. אבל הגלגול לא די בו. קיים הכרח אמיתי להיות צעד לפני כולם. ליטגציה פומפוזית ככל שתהיה היא חסרת משמעות אם אין לצידה הכרה אמיתית של החוק והפסיקה. אז עזבו אתכם מהכרה או ממחיאות כפיים. הדבר היחיד שצריך לעניין עורך דין בתחום הפלילי הוא שביעות רצון הלקוח. כך פשוט. אם יש למישהו צורך בפידבקים מיידיים - אין סיכוי שיחזיק מעמד. עריכת דין בתחום הפלילי מניחה את עורך הדין בנקודת פתיחה נמוכה לגמרי ומפגישה אותו עם קרבות אדירים על בסיס יום יומי.
נכנסתי לתחום הפלילי עם הנחות עבודה תמימות ונאיביות. האמנתי שהטוב מנצח, שהמדינה נוהגת כבוד וזהירות בזכויות אזרחיה, שמשטרה היא גוף מקצוען ואמין, שהסיכוי שאיזו אזרחית תיבדה מליבה עבירת מין כדי לקדם אינטרסים אישיים הוא קלוש עד אפסי. האמנתי שבתי המשפט סובלניים, נוהגים כבוד בכל הבאים בפניהם. שיכלול הנחות עבודה נרדף להכרה במציאות מכוערת ולשבירת מיתוסים. זו אכזבה איומה לגלות את פרצופה האמיתי של המדינה ואת פרצופם האמיתי של אנשים, ובדיוק זו הנקודה הנפיצה שיצקה לתוכי את המינון הנכון של התקוממות, היחרדות והכרה בכח שלי לשנות מציאות עבור לקוחות שלי. זה אולי נשמע אוטופי ואפילו על גבול הרומנטי, אבל תתפלאו - העיסוק בתחום הפלילי זה עיסוק שכולו חיים. חיי אדם שמתערערים באבחת חקירת משטרה שלעיתים קרובות מדי אין מאחוריה דבר וחצי דבר.
באחד המקרים בהם טיפלתי ישב מולי אדם קרוע והציג לי כתב אישום שבו יוחסו לו 14 אישומים בעבירות מין כנגד בתה של בת זוגו. "אני חף מפשע" הוא בכה בפניי, "עזרי לי, המשטרה רמסה והשפילה אותי". ציניקן היה חושב לעצמו 'נו, עוד חף מפשע', אבל לא אני. הקשבתי לו והבטחתי שאהפוך כל אבן. לאחר פילוח חומר הראיות היה לי ברור שאמה של הקטינה עשתה שימוש בבת שלה ככלי נקם במרשי ולאחר עבודה מאומצת וחקירות נגדיות נוקבות ומתוחכמות של הקטינה ואמה, השגנו הודעות סמס מהן עלה באופן ברור כי הקטינה סימסה לאמה בבוקרו של יום הגשת התלונה כי "המשימה הושלמה חחחחח". כמובן שעברתי על מאות מסרונים ווואטסאפים שלימדו אותי אודות דפוס הקשר בין הקטינה למרשי, וזהו רק קצה הקרחון שהוביל בסופו של דבר לזיכויו פה אחד בידי שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. את הדמעות בעיניו של מרשי עם זיכויו לא אשכח לעולם. "החזרת אותי לחיים גוטליב", כך אמר לי שוב ושוב. גם את דמעותיי שלי כשצפיתי בחקירותיו המשפילות במשטרה לא אשכח. תיק שעל פניו נראה חסר סיכוי לחלוטין לימד אותי שגם את הטענה הדחוקה ביותר של לקוח ניתן להוכיח בעבודה מאומצת. שוב ושוב אזכיר לעצמי לעבוד ללא מורא, להטיח בחוקרי משטרה שחוטאים לתפקידם ושרומסים זכויות אדם, את דעתי על התנהלותם. לא אשקוט מול חוקרת שאומרת למרשי "תשתה את הרוק של עצמך" כשהוא מבקש לשתות. או שבמענה לבקשתו לספר לה דבר מה היא השיבה לו "לא מעניין אותי מה יש לך להגיד" והוסיפה כי "השופטים הם חותמת גומי שלה", וזה רק מקרה אחד מני רבים.
'פרקליטת השטן', כך כינו אותי לא פעם. על שום מה? על שום מלחמתי ללא חת בתופעה הקשה של תלונות שווא. נכון, קשה להתעמת איתי, אך לא כי אני צועקת ולא כי אני רעה, כי אני יודעת וראיתי כל כך הרבה זוועות, ועם המציאות העגומה שאני מכירה כל כך טוב אי אפשר להתווכח. לא פעם אני אומרת "אמרתי לכם", אך עד שצדקת דבריי יוצאת לאור אני סופגת לא אחת רפש. אז נכון, לו הייתי רופאה הייתה לי יוקרה, הייתה לי שליחות, שביעות הרצון ממני הייתה מובהקת ואבא של היה רווה נחת יותר. אבל אני לא רופאה, ואני גם לא מתנצלת יותר. אני עורכת דין. אני מייצגת לקוחות בנקודות משבר בחייהם שמחייבות אותי לנהל קרב מדויק באסטרטגיה מתוכננת בקפידה תוך הכרה ושליטה בדין בפסיקה ובפרקטיקה.
אולי לא ימחאו לי כפיים, ויש שיגנו את עבודתי לא פעם. ואני? כבר למדתי מזמן שבמדינה שלי, שאני כה אוהבת, קל כל כך לרמוס חיים של אדם. המדינה מטילה את אימתה על האזרח לא פעם, ומול זה בורכתי בזכות להתעמת וללחום את מלחמתם של לקוחותיי. אני אסירת תודה על הכח לקום בבוקר חדורת מוטיבציה לנגח את מי שעושה שימוש לרעה בסמכויותיו, את מי שמעז לשקר לקידום אינטרסים אישיים, למצוא פתרונות מקוריים לתיקים מורכבים, ללכת לישון ולקום עם החומרים הלא פשוטים האלה בלי להתנצל. אני סניגורית לוחמת. לא הייתי כזו לו חיפשתי חיזוקים וטפיחות על השכם. לקוח שנכנס למשרדי יודע דבר אחד פשוט - "היא תילחם עבורי" ומבחינתי דיינו.
רוצים גם לספר לנו על דברים שלמדתם בקריירה שלכם? צרו קשר
