בית הדין לעבודה דחה תביעת לשון הרע של בעלת מכון קוסמטיקה ובן זוגה נגד קוסמטיקאית ופקידת קבלה שעבדו במכון, בטענה כי הפיצו דברי לשון הרע אודותיהם. השופטת עמדה על חשיבותה של הרכילות להתפתחות האנושית וקבעה: "לשון הרע היוותה חלק מתרבות הדיבור במכון, גם התובעת מצאה לנכון לבחוש בענייניהן האישיים של העובדות אצלה"
בית הדין האזורי לעבודה בת"א דחה תביעת לשון הרע שהגישו בני זוג המנהלים מכון קוסמטיקה, נגד שתי עובדות לשעבר שלפי הנטען הפיצו אודותיהם דברי לשון. השופטת: "רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן יהיה מקום לחייב עובד בפיצוי בגין שיחה אישית בה הוחלפו דברי ביקורת על התנהלותו של הממונה עליו בעבודה שכן מדובר בעניינים שבהם יש מקום לשמור על חופש הביטוי של העובדים על מנת למנוע דיכוי והתעמרות בעבודה ולאפשר מפלט לנפש".
התובעים הם בני זוג המנהלים מכון קוסמטיקה בבעלותם. הנתבעת עבדה במכון כקוסמטיקאית במשך כשמונה וחצי שנים והנתבעת הנוספת עבדה במכון כפקידת קבלה למשך תקופה קצרה בת כשמונה חודשים. בתביעה שהגישו התובעים נגד העובדות לשעבר, נטען כי בחודשים שקדמו לסיום העסקתן במכון, גרמו השתיים למכון נזקים כבדים בכך שהפיצו בקרב עובדים ולקוחות שמועות לפיהן העסק ובעליו מצויים בחובות ועל סף פשיטת רגל ולמעשה מצוי בסכנת סגירה. עוד נטען כי השתיים פרסמו דברי בלע המכפישים את התובעת, אשר גרמו לה לעגמת נפש רבה.
בהקלטה שהגישו התובעים, נשמעת התובעת מדובבת עובדת אחרת במכון לספר לה על דברים שאמרה לה הנתבעת יום קודם. בתשובה נשמע קולה של אותה עובדת מספרת כי שמעה מהנתבעת שבעבר היה עיכוב בתשלום משכורות במכון, כי הג'יפ של התובעים מעוקל וכי הבנקים מסרבים לתת להם הלוואות נוספות. עוד מוזכרת בשיחה המילה "שופוני" ולטענת התובעת בשיחה קודמת אמרה לה העובדת כי הנתבעת כינתה אותה בכינוי גנאי "מרוקאית שופוני" – הגם שביטוי מפורש זה לא מופיע בשיחה המוקלטת שהוגשה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת אופירה דגן-טוכמכר דחתה את התביעה וקבעה כי על בתי המשפט להשתמש במשנה זהירות בבואם ליישם את הוראות חוק איסור לשון הרע הנוגעות לאיסור על רכילות מכל סוג, שהוא בבחינת גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה: "על אף סלידתנו מרכילות", כתבה, "יש להזכיר כי הרכילות מלווה את בני האדם משחר ההיסטוריה, ואין להתעלם מתפקידה האבולוציוני כחלק מהתפתחות הלשונית, ככלי לבנית חברה אנושית גדולה המבוססת על קשרים בינאישיים ועל יכולת לשתף פעולה וליצור מבנה חברתי שבו ידע כל אחד את מקומו ויוכל לכלכל את צעדיו תוך עיבוד של פיסות מידע רבות שאסף אודות המציאות החברתית".
לגופו של עניין קבעה השופטת כי במקרה זה מדובר בעסק קטן, שבו לא מן הנמנע כי עובדים שונים שנחשפו אגב עבודתם לקשיים הכלכליים אליהם נקלעו התובעים - שוחחו ביניהם על עניין זה, אשר עשויה להיות לו השפעה על עתידם התעסוקתי. עוד נפסק כי אין להעדיף את עדותה של אותה עובדת על פני עדותה של הפקידה הנתבעת, שטענה כי לא אמרה לה את הדברים שיוחסו לה וכי גם אילו הוכח שאכן אמרה את הדברים אודות מצבו הכספי של העסק ואף אם השתמשה בביטוי "מרוקאית שופוני" - הרי שבנסיבות העניין אין מקום להטיל עליה פיצוי כלשהו לפי חוק איסור לשון הרע.
עוד נקבע כי לא ניתן לחלוק על כך שהביטויים שהתובעים מייחסים לפקידה, לרבות "מרוקאית שופוני" ודיבורים על הסתבכות בחובות - לא עולים מבחינת חומרתם על ההתבטאויות המבזות בהם בחרה התובעת לתאר אותה כפי שנשמעו במסגרת ההקלטה שהושמעה. לא זו אף זו, אלו כמו אלו לא גרמו לכל נזק פרט לאי הנוחות הרגילה שמקימים דברי בלע מסוג זה כשהם מובאים לידיעת האדם מושא הרכילות.
השופטת הוסיפה כי לשון הרע היוותה חלק מתרבות הדיבור במכון וכי גם התובעת לא טמנה ידה בצלחת ומצאה לנכון לבחוש בענייניהן האישיים של העובדות אצלה, לרבות ברכוש המשפחתי, בסגנון החיים, בדירות ובצוואות, וביתר עניינים שלא לה. לפיכך, לדעת השופטת, היא אינה יכולה להלין אם העובדות במכון השתמשו בסגנון דומה בעת שהילכו רכיל עליה ועל בן זוגה. עוד ציינה השופטת כי רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן יהיה מקום לחייב עובד בפיצוי לפי חוק לשון הרע בגין שיחה אישית שקיים עם עובד אחר או עם בן משפחה שבה הוחלפו דברי ביקורת על התנהלותו של הממונה עליו בעבודה, כמו גם על מצבו הכספי של המעסיק, שכן מדובר בעניינים שבהם יש מקום לשמור על חופש הביטוי של העובדים על מנת למנוע דיכוי והתעמרות בעבודה ולאפשר מפלט לנפש.
לסיכום, התביעה נדחתה במלואה. נוכח העובדה שלא היה כל מקום להגשת התביעה מלכתחילה, פסקה השופטת לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 10,000 שקל.
