בית הדין האזורי לעבודה בת"א פסק פיצוי לעובדת טלמרקטינג לשעבר בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל היעדר סביבת עבודה תקינה. שיאה של ההתרחשות באירוע בו כונתה העובדת בידי הממונה עליה "בהמה, מטומטמת, מפגרת" במסגרת תקרית מילולית שהתרחשה בין השתיים
התובעת, ר.ש, עבדה כנציגת טלמרקטינג בחברה פרטית העוסקת בין היתר בשיווק ומכירה של יחידות דיור בבית אבות "משען". בעקבות תקרית מילולית בין התובעת לבין הממונה עליה הגיעו יחסי העבודה בין הצדדים לקיצם, והעובדת הגישה תביעה נגד החברה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין עוגמת נפש וחוסר תום לב בשל העסקה פוגענית במהלך תקופת עבודתה ובסיומה.
לטענת התובעת, המנהלת נהגה בה ובשאר העובדים במשרד באלימות מילולית לכל אורך תקופת עבודתה. לגרסתה, לא פעם התפרצה עליה המנהלת בצעקות וקללות והאווירה במשרד הייתה עכורה ושרר פחד מתמיד. בשיאם של הדברים, לפי הנטען, ארעה אותה תקרית חמורה שהביאה לסיום יחסי העבודה, במהלכה גידפה אותה המנהלת בכינויים "בהמה, מטומטמת, מפגרת", וכל זאת בטונים גבוהים ולעיני יתר העובדים.
לדברי התובעת, חשה באותו רגע עלבון נוראי ופרצה בבכי סוער וכדי להשיב את כבודה האבוד השיבה בצעקות ועזבה את המקום. לאחר התקרית פנה אליה מנכ"ל החברה וביקש לתאם עמה פגישה במשרדי החברה, כאשר בתום הפגישה סוכם כי היא תשהה בביתה למשך כשבועיים לתקופת צינון, שלאחריה ישוב אליה עם הצעת עבודה רלוונטית. לטענת התובעת, בפגישה זו ציין בפניה המנכ"ל כי הוא מעוניין לנייד אותה לתפקיד אחר, שכן המנהלת אינה מעוניינת בחזרתה לתפקיד. התובעת הסבירה כי ברצונה לשוב לעבודתה אך החברה, במקום לשלם לה את מה שמגיע לה, בחרה לפעול במסע התשות בדרישה כי תגיע למשרדיה בנשר. נוכח מסכת הייסורים וההשפלות שחוותה לטענתה, עתרה התובעת לפיצוי בסך 50,000 שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
החברה מאידך, טענה כי התובעת היא זו שצעקה וגידפה במהלך התקרית המילולית ואף כמעט הכתה את המנהלת. עקב אותה תקרית חמורה, זומנה התובעת לפגישה במשרדי החברה בנשר לצורך העברתה מתפקידה לתפקיד אחר, אך היא לא הגיעה ולא הגיעה גם לשימוע אליו זומנה על מנת לבדוק את אפשרות סיום עבודתה. למרות חומרת העניין באי הגעתה, ולאור בקשה אישית של יו"ר דירקטוריון רשת משען, הגיע המנכ"ל לפגישה עם התובעת במרכז, במהלכה קיבלה התובעת הצעה לבצע את אותו סוג עבודה במקום אחר. עם זאת, התובעת המשיכה בסירובה תוך שהעלתה דרישה לא הגיונית להמשיך ולעבוד באותו תפקיד תחת אותה המנהלת. נטען כי התובעת זומנה לפגישה נוספת לצורך מתן הדרכה על מנת להעבירה לתפקיד אחר, אך היא שוב התובעת סירבה להגיע ולכן הדבר הביא לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים ויש לקבוע כי התובעת התפטרה.
השופטת אופירה דגן-טוכמכר קיבלה את התביעה וקבעה כי יש לראות את התובעת כמי שפוטרה מעבודתה. לשיטתה, נראה שהחברה הייתה מעוניינת לסיים את העסקתה של התובעת ושקלה ענין זה בכובד ראש עד כדי ניסוח זימון לשימוע. עם זאת, למעשה התברר כי התנהלותה של התובעת, אשר התעקשה לשוב לעבוד במוקד עם המנהלת ולא שיתפה פעולה עם הניסיונות למצוא לה שיבוץ אחר, הובילה לכך שבסופו של דבר סברה החברה כי ניתן יהיה לראות את התובעת כמי שהתפטרה מעבודתה.
עוד נקבע כי משהסתבר למנכ"ל בפגישה עם התובעת כי היא מעוניינת לשוב לאותו תפקיד ולא ששה להשתבץ בתפקיד אחר, ולאחר שגילה לאחר מכן שלמרות ניסיונו "לאחות את הקרעים" הדבר אינו אפשרי - היה עליו לפעול בסבירות ובתום לב על מנת למצוא לתובעת שיבוץ במקום אחר. על אף זאת, למרבה הצער החברה שוב דרשה מהתובעת להתייצב לראיון בנשר על אף שהבהירה את הקושי שלה להשתמש בתחבורה ציבורית ובקשתה להיפגש באזור המרכז. לאור העובדה שבכל מקרה המשרה החלופית של התובעת הייתה אמורה להיות באזור המרכז, לא הבינה השופטת מדוע נדרשה להתייצב במשרדי החברה כבר למחרת המצאת המכתב אליה וציינה כי החברה לא טרחה לפרט בפני בית הדין את הטעמים לכך. על רקע זה, נקבע כי ברור שיש קושי לקבל את טענת החברה כי אי התייצבות מטעם התובעת, כמוה כהתפטרות. מלבד זאת, התובעת שלחה מייל והודיעה כי היא לא קיבלה מכתב פיטורים ולא שלחה מכתב התפטרות, ולכן היא רואה עצמה עדיין עובדת החברה עד שתקבל מכתב. בתגובה לכך, הודיעו לתובעת במייל כי אין בכוונת החברה לשלוח לה מכתב פיטורים, שכן היא התפטרה וניתקה קשר. על כן, נקבע כי התובעת פוטרה והיא זכאית לקבל פיצויי פיטורים.
בכל הנוגע לפיצוי עבור עוגמת הנפש, קבעה השופטת כי החברה הפרה את חובתה לפעול כלפיה בתום לב ובהגינות, גם בכל הקשור לאופן סיום עבודתה. מחומר הראיות עלה כי המנכ"ל נקט במדיניות של עצימת עיניים לגבי סביבת העבודה הלא תקינה ששררה תחת ניהול המנהלת וכי סביבת העבודה תחת ניהולה הייתה בעייתית, בלשון המעטה, מבחינת היחס לעובדים תחתיה וכללה צעקות וגערות על העובדים שהיו חלק משגרת העבודה.
לדעת השופטת, עצימת עיניים זו בדבר סביבת העבודה המשיכה גם בטיפול בתקרית החמורה שהביאה לסיום עבודתה של התובעת ולא נראה כי נעשה בירור ממצה בעניין זה. נקבע, כי מחומר הראיות עלה כי המנכ"ל אימץ לחלוטין את גרסת המנהלת מבלי לקיים בירור מספק לגבי התנהלותה של המנהלת בתקרית זו, ולכן הוכח כי התנהלות החברה בכל הקשור לדאגה לסביבת עבודה תקינה עבור התובעת לא הייתה בתום לב ובהגינות הנדרשת. עם זאת, בית הדין התרשם כי התנהלותה הבעייתית של התובעת תרמה לממדי התקרית, שהרי אין חולק כי בסופו של דבר הייתה זו המנהלת אשר סירבה לעבוד עם התובעת ולא להפך. נוכח האמור, מסקנת הדברים הסבירה היא שהסלמת האירוע הייתה נעוצה בהתנהלותה של התובעת ולא רק בהתנהלותה של המנהלת, אשר למרבה הצער בשל פטירתה בטרם עת לא עמדה לה האפשרות להגן על שמה הטוב. לסיכום נקבע כי מקרה זה על נסיבותיו נמנה עם המקרים המיוחדים אשר מצדיקים חיוב החברה לשלם לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם עקב ההפרות.
בסיכומם של דברים, החברה תשלם לתובעת יתרת פיצוי פיטורים בסך 1375 שקל, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 3982 שקל, ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 25,000 שקל. כמו כן, תשלם החברה לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5000 שקל. התובעת יוצגה בידי עו"ד א. בשארי. החברה יוצגה בידי עו"ד ג. ישראלי.
