חדשות

בית הדין לעבודה בת"א חייב את חברת דואר ישראל לפצות דוורית שהועסקה במרכז חלוקה בנתניה ב-50 אלף שקל, בגין תנאי עבודה פיזיים בלתי הולמים שכללו היעדר חיבור לחשמל, מים ושירותים במקום. השופט דורי ספיבק: "הזכות לתנאים פיזיים הולמים נגזרת מהחובה החוקתית המוטלת על כל מעסיק מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"

התובעת החלה לעבוד בדואר ישראל בשנת 2000. בחמש שנות העסקתה הראשונות היא הועסקה כדוורית רגלית באמצעות חברת כוח אדם ובהמשך עברה להיות מועסקת באמצעות חברת כ"א אחרת. עם סיום העסקתה באמצעות חברה זו, קיבלה התובעת פיצויי פיטורים וכן חתמה על "כתב התחייבות" והצהרה נוספת לפיה קיבלה פיצויי פיטורים ובוצע לה גמר חשבון. החל ממועד זה, נקלטה התובעת כעובדת ארעית בהעסקה ישירה ע"י חברת הדואר, ובמהלך אותה שנה הועברה לתפקיד דוורית במרכז חלוקה בנתניה.

בשלב מסוים אובחן בעלה של התובעת כחולה במחלה קשה, ועקב הצורך לטפל בו הודיעה התובעת על התפטרותה. מספר חודשים לאחר מכן, הגישה התובעת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, בה עתרה בין היתר לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה עקב תנאים פיזיים לא הולמים במקום העסקתה. לפי גרסתה, המבנה שבו עבדה לא היה מחובר לחשמל או למים, ועל כן נאלצה להעביר את ימי עבודתה ללא תאורה ראויה, ללא הגנה מספקת מפני השמש הקופחת בקיץ והגשמים והקור בחורף, ללא מים חמים או קרים ואף ללא שירותים במרחק סביר, כשהמבנה עצמו היה מלוכלך תמידית ובאופן כללי בלתי ראוי לשימוש אדם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

דואר ישראל, מאידך, טענה כי התנאים הפיזיים במרכז החלוקה שבו הועסקה התובעת הם מיטיבים ביחס לעבודת שאר הדוורים, הנדרשים להליכה רגלית ארוכה במשך כל יום העבודה, ללא מחסה, בתנאים לא קלים וללא הגנה מפגעי מזג האוויר, כמו גם ללא שירותים זמינים ו/או קירור או חימום מים. עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה שהתנאים הפיזיים במקום עבודתה היו כה גרועים כפי שתיארה, וגם לא הוכיחה שחברת הדואר הפרה דין כלשהו בהקשר זה. עוד הוסיפה החברה כי היא מפעילה מרכזי חלוקה דומים רבים לזה שבו שהתה התובעת בלא שהעובדים מתקוממים על כך, ומכאן שלכל היותר עסקינן בתחושות סובייקטיביות של התובעת, שאין כל מקום לפסוק פיצוי בגינם. עוד הדגישה החברה כי משמעות קבלת התביעה היא הפסקת חלוקת הדואר במדינת ישראל, שכן אין לאף דוור הגנה מפני פגעי מזג האוויר או שירותים צמודים.

השופט דורי ספיבק קיבל את התביעה ופסק לתובעת פיצוי בסך 50 אלף שקל על עוגמת נפש. תחילה ציין השופט כי במשפט העבודה קיימים מספר הסדרים ספציפיים הקובעים את היקף חובתו של מעסיק בכל הנוגע לקיומם של תנאים פיזיים נאותים במקום העבודה. כך, לעניין חדרי שירותים קובעת פקודת הבטיחות בעבודה את חובתו של מעסיק להתקין "נוחויות מספיקות ונאותות בשביל העובדים במפעל, לקיימן ולהחזיקן במצב נקי ולנקוט אמצעים יעילים לתאורתן", כשהסדר מקיף ומפורט לעניין זה נקבע בתקנות הבטיחות בעבודה (נוחויות). עוד קובעת הפקודה את החובה להתקין ולקיים נקודות נאותות להספקת מים ראויים לשתייה בכמות מספקת, וחוק הזכות לעבודה בישיבה כולל הסדר ספציפי הנוגע לתנאי עבודתם של מאבטחים. בין היתר מחייב החוק לספק להם עמדה מקורה או מוצלת באופן אחר המספקת הגנה מגשם ומשמש, להעמיד לרשותם אמצעי חימום או קירור הולמים בהתאם לעונות השנה ולספק להם גישה לנקודת חשמל ומים.

יחד עם זאת, ציין השופט, הוראות הדין לעיל אינן חלות באופן ישיר על העסקת התובעת, שכן פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות חלות רק על "מפעלים" ואילו ההסדר בעניין עמדות של מאבטחים חל רק על העסקת מאבטחים. עם זאת, לשיטתו, ניתן ללמוד על דרך ההיקש מהוראות אלו מהם התנאים ההולמים במקום העבודה שלהם הייתה זכאית התובעת. "נדגיש בהקשר זה את המובן מאליו", כתב השופט ספיבק. "כל עובד זכאי לתנאים פיזיים הולמים במקום עבודתו. הזכות לתנאים פיזיים הולמים נגזרת מהחובה החוקתית המוטלת על כל מעסיק, מכוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לשמור על כבוד העובד, על צרכיו ועל סביבת עבודה ראויה עבורו... הפרת חובה זו עשויה לזכות את העובד בפיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב כך, ובכלל זה עוגמת נפש".

מן הכלל אל הפרט, ציין השופט ספיבק כי אין מחלוקת שבמשך כל שנות עבודתה עבדה התובעת במבנה טרומי קטן ששימש לחלוקת הדואר, שלא היה מחובר לחשמל במשך כמעט כל תקופת עבודתה שם. כמו כן אין מחלוקת שהנהלת הדואר הייתה מודעת ל"בעיית החשמל" במשך תקופה ארוכה וכי ניסתה למצוא פתרון לבעיה "לאורך שנים", אך כזה נמצא רק ממש סמוך למועד סיום עבודת התובעת. בעניין זה הדגיש השופט כי מהעדויות והראיות לא עלה כי לא ניתן היה למצוא פתרון לחיבור המבנה לחשמל הרבה קודם לכן, באופן שהיה מונע את תנאי העבודה הקשים ששררו במבנה.

מלבד האמור, ציין השופט כי אין למעשה מחלוקת גם על כך שבהעדר חשמל לא ניתן היה להפעיל מאוורר בתוך המבנה, והטמפרטורות בו היו מאמירות מאד בחודשי הקיץ החמים, אפילו עד 40 מעלות. לכך יש להוסיף את עדות התובעת, לפיה כאשר הייתה פותחת את דלת המבנה על מנת לאפשר למעט אוויר להיכנס אליו, הייתה השמש קופחת עליה וכי גם בקשותיה להתקנת גגון שייצור צל הושבו ריקם. נוכח כל האמור, שוכנע בית הדין כי חברת הדואר לא עשתה את המינימום שנדרש היה ממנה על מנת לאפשר לתובעת סביבת עבודה ראויה ולא חמה מדי בימי הקיץ. נוסף על כך, גם בחודשי החורף הקרים  לא ניתן היה להפעיל תנור חימום או אמצעי חימום אחר, בהיעדר חשמל. בעניין זה העידה התובעת כי מי גשם היו חודרים לתוך המבנה לעיתים מזומנות, וגם רוחות חזקות. לא זו אף זו, ככל שנדרשה התובעת להישאר בעבודה לאחר שקיעת השמש, הרי שהיה עליה להאיר את המבנה באמצעות פנסים שסופקו לה, פתרון שלדעת השופט היה על פניו רחוק מלהוות פתרון מכובד וסביר.

לכלל האמור הוסיף השופט כי במבנה לא היו שירותים, ועל מנת לעשות את צרכיה הייתה התובעת נאלצת ללכת אל מבנה משרדים מרוחק יחסית ואילץ אותה לפי עדותה לחצות שני כבישים שלא במעבר חציה, עניין שהיה קשה במיוחד בימי חורף גשומים. אין גם מחלוקת על כך שבמבנה לא היו חיבור למים ולא הייתה גישה למי שתיה, כך שהתובעת נדרשה להביא עמה בקבוק מים מהבית כדי לשתות.

תמיכה לטענה בדבר התנאים הפיזיים הלא הולמים במקום, מצא בית הדין בשיחות שהקליטה התובעת עם מנהליה ועם קולגות. כך לדוגמא, מנהלה של התובעת עצמו תיאר את התנאים במקום כ"לא אנושיים" וגם מעדות של חבר לעבודה של התובעת עלה הרושם כי גם הוא סבל מהעדר תאורה, מים, שירותים ומהחום והקור, והסיבה יחידה שהוא לא התלונן היה חששו שיאונה לו רע ע"י מעסיקיו אם יעיד.

לבסוף, דחה השופט את טענת הדואר כי משמעות פיצוי התובעת היא "הפסקת חלוקת הדואר במדינת ישראל". נקבע, כי אף בהנחה שהדבר נכון, אין בכך כדי לבטל את חובתה של הדואר לדאוג לתנאים פיזיים הולמים לאותם אלה מבין הדוורים, כמו התובעת, שמועסקים באופן קבוע בתוך מבנים. אשר לגובה הפיצויים המגיע, בשים לב לתקופת העבודה הארוכה שבה הועסקה התובעת בתנאים הלא ראויים שהיה בהם גם משום פגיעה בכבודה, העמיד בית הדין את הפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 שקל. כמו כן תשלם חברת הדואר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 שקל.

סע"ש 15110-05-14