בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתה של אישה להכיר בה כאלמנה לצורך קבלת גמלת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי, חרף העובדה שהיא והמנוח נפרדו בשנת 1995 וחזרו זה לזרועות זו 15 שנה אח"כ, אך ללא מגורים משותפים. בית הדין שוכנע שהתקיימו נסיבות אובייקטיביות אשר מנעו את האפשרות למגורים משותפים קבועים וקבע כי ניכר שבין הצדדים הייתה מערכת יחסים זוגית המושתתת על חיבה, אהבה תרומה הדדית וסיוע
התובעת נישאה בשנת 1987 ומנישואיה נולדה לה ולבעלה בת משותפת, כשלבעל היו גם שני ילדים מנישואיו הראשונים. בשנת 1995 יחסיה של התובעת עם בעלה עלו על שרטון והשניים נפרדו, אך לא התגרשו. בשנת 2010 נפטר בנו של הבעל באופן פתאומי והתובעת ניחמה אותו בשעתו הקשה. האירוע קירב ביניהם והם חזרו זה לזרועות זו, כשלפי הנטען ביקשו השניים לשקם את חיי הנישואים ולקשור את גורלם יחדיו.
בינואר 2014 נפטר הבעל, ועל כן הגישה התובעת תביעה לביטוח הלאומי לקבלת קצבת שאירים. עם זאת, דחה המוסד את התביעה בנימוק שבשעת פטירתו של המנוח התובעת לא הייתה אשתו וגם לא היית ידועה בציבור כאישה המתגוררת עמו. על כן, הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי יש להכיר בה כאלמנת המנוח, לצורך קבלת קצבת שאירים.
לטענת התובעת, היא והמנוח היו נשואים, מעולם לא התגרשו והיו בני זוג לכל דבר ועניין. עוד נטען כי לבני הזוג היו יחסים אינטימיים של בעל ואישה והם בילו את ימיהם יחד כשהתובעת אף ניהלה את משק הבית של המנוח, לרבות בישול ועבודות הבית והשתתפה בנטל הכלכלי. אשר לעובדה שהשניים ישנו בבתים נפרדים, נטען כי הדבר נעשה רק מכורח הנסיבות, בהן המנוח התנייד בכיסא גלגלים ופתחי ביתה של התובעת היו צרים מדי עבורו. מלבד זאת נטען כי התובעת טיפלה באמה חולת האלצהיימר ונדרשה להתגורר עמה. לפיכך, נטען כי אין בהעדר מגורים משותפים כשלעצמם כדי לשלול את זכותה של התובעת לקצבת שאירים, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המל"ל מצדו, טען כי התביעה נדחתה כדין משום שהתובעת אינה עונה על התנאים הקבועים בחוק בהגדרת "אלמנה". בעניין זה נטען כי לא הוכח שהתובעת והמנוח היו נשואים ולא הוכחו חיים משותפים יחדיו. כך, התובעת לא התגוררה עם המנוח שנים ארוכות טרם פטירתו ואף קיבלה במשך תקופה ארוכה גמלת השלמת הכנסה בהתאם להצהרתה לפיה היא "פרודה". מעבר לכך, נטען כי לא הוכחה מערכת יחסים זוגית בין השניים או משק בית משותף וכי גם אם התובעת שילמה תשלומים, מדובר בתשלום למי שהיה בן זוגה ואבי בתה ואין בכך כדי להוכיח קשר זוגי כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי.
השופטת חופית גרשון- יזרעאלי קיבלה את התביעה והסבירה כי במקרים בהם בני זוג היו נשואים והתגרשו, נדרשות ראיות משכנעות להוכחת היותם ידועים בציבור. במקרה זה, שוכנעה השופטת כי אכן הייתה מניעה אובייקטיבית ומוצדקת בגינה לא התגוררו בני הזוג יחד בקביעות שכן אין מחלוקת כי המנוח היה נכה קטוע רגליים בעל מגבלות קשות בתנועה, ומגבלות רפואיות נוספות אשר הקשו עליו להתגורר בדירת התובעת. בנוסף, עדות בתם המשותפת של המנוח והתובעת הייתה מהימנה ומשכנעת ועלה ממנה כי המנוח התקשה להתנייד בביתה של התובעת. עוד עלה מעדות התובעת כי לא יכלה לעבור לגור בביתו של המנוח בשל הצורך לסעוד את אמה החולה במחלת האלצהיימר.
באשר ליחסי שיתוף כלכלי וזוגיות, שוכנעה השופטת כי בין התובעת למנוח היו יחסי שיתוף כלכלי. לשיטתה, בנסיבות בהן התובעת והמנוח היו נשואים, נפרדו בעבר ושבו זו לזרועות זה בחלוף שנים, מובן גם הצורך להימנע משיתוף נכסים מלא, בפרט כאשר אף טרם הפרידה לא היה ביניהם שיתוף נכסים מלא.
עוד נקבע כי עצם העובדה שהתובעת שילמה חשבונות בדירה בה התגורר המנוח (חשבון מים, חשבון טלפון), שילמה ל"יד שרה" עבור המנוח ושילמה את הוצאות הקבורה - מעיד על יחסי שיתוף כלכלי בין בני הזוג. כמו כן, נקבע כי מן הראיות ניכר שהייתה מערכת יחסים זוגית בין התובעת למנוח לפני פטירתו, המושתתת על חיבה, אהבה תרומה הדדית וסיוע. לדברי השופטת, התובעת תמכה במנוח בשעתו הקשה, ליוותה אותו לבדיקות, הלכה איתו לסידורים בדואר והצטערה מאוד עם פטירתו. נוכח האמור, קבע בית הדין כי התובעת תוכר כאלמנתו של המנוח לצורך גמלת השאירים. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד עדי אברהמוב מטעם הסיוע המשפטי. ב"כ המל"ל: עו"ד רונית סגל.
