בית משפט השלום קיבל חלקית את תביעתה של מורה לאנגלית נגד מנהלת בית הספר, שגילתה לצוות המורים מידע רפואי פרטי בנוגע למחלה ממנה היא סובלת. נקבע, כי אכן היה מדובר בפגיעה בפרטיות שלא הייתה צריכה להיעשות, ולכן היא לא זוכה לאף הגנה, אולם מנגד המעשה לא נעשה בכוונת זדון. המורה תפוצה ב-8,000 שקל
התובעת עבדה כרכזת ומורה לאנגלית בבית ספר שבו הנתבעת שימשה כמנהלת במשך כ-18 שנים. השתיים היו חברות טובות ואף נפגשו מחוץ למסגרת בית הספר. משנת 2000 לערך סובלת התובעת ממחלת טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis) כאשר המידע אודות מחלתה הועבר למנהלת על ידה, וזו עשתה ככל שביכולתה כדי להקל עליה. במסגרת זו, התובעת הופטרה מביצוע תורנויות ומערכת השעות שלה הייתה מרוכזת ללא "חלונות" כך שיכלה לסיים עבודתה לאחר ארבע שעות. תלונות של מורות אחרות על היחס המועדף שקיבלה התובעת נהדפו על ידי המנהלת ונאמר להן שזה בשל מגבלות רפואיות.
באחד הימים, ליוותה התובעת יחד עם מורות נוספות את תלמידות בית הספר לתיאטרון בירושלים. בדרך חזרה נסעו התלמידות בשני אוטובוסים במקום ארבעה, באופן שבכל אוטובוס היו 92 תלמידות, בניגוד לנהלי הבטיחות. בהמשך לכך שלחה המנהלת מכתב נזיפה לשמונה אנשי צוות שליוו את הנסיעה והעמידה אותם על חומרת האירוע, כאשר המכתב תויק בתיקו האישי של כל מורה. התובעת דחתה את הביקורת שהופנתה כלפיה והעלתה על הכתב את מחאתה, ובעקבות כך התקיימה פגישה בנוכחותה ובנוכחות המנהלת ושני סגניה. לפי עדות המנהלת, שנתמכה בעדות הסגנית, התובעת התנהגה באופן מוזר ואמרה דברים חסרי פשר, והיא מצדה ביקשה לסיים הפרשה ולהקל על התובעת ולכן ביקשה ממנה להתעלם ממכתב הנזיפה כאילו לא נשלח, סגנה הציע לקחת את האירוע על אחריותו והפגישה הסתיימה בחיבוקים ונשיקות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
זמן לא רב אח"כ, חוותה התובעת התמוטטות עצבים ולאחר אשפוז של שלושה ימים בביה"ח הועברה למרכז לבריאות הנפש ושהתה שם כשבועיים. בהמשך, קיימה המנהלת ישיבת צוות לקראת חידוש הלימודים לאחר חופשת החורף, במהלכה הודיעה לכל הנאספים כי התובעת במצב לא טוב עקב מחלה נוירולוגית בשם MS וכי בני משפחתה ביקשו שלא ליצור עמה קשר, פניה שהועברה גם למשרד החינוך. על רקע זה, הגישה התובעת תביעה נגד המנהלת לבית משפט השלום בירושלים, בה עתרה לפיצוי בסך 180,000 שקל בשל הפרת פרטיותה. יש לציין כי התובעת לא חזרה ללמד באותו בית ספר ולאחר תקופת החלמה של מספר חודשים עברה ללמד בבית ספר אחר.
השופטת מרים קסלסי קיבלה את התביעה בחלקה ופסקה לתובעת פיצוי בסך 8,000 שקל. תחילה ציינה השופטת כי אין מחלוקת שהמנהלת אמרה לצוות המורים כי התובעת במצב רפואי לא טוב וכי היא חולה במחלת עצבים בשם MS אשר גורמת לעייפות, ולכן יש בכך כדי לענות על הגדרת "מידע רפואי" לפי חוק זכויות החולה. בעניין זה ציינה השופטת כי חובת שמירת הסודיות הרפואית הקבועה בסעיף 19 לחוק חלה לא רק על מטפלים ומוסדות רפואיים אלא על כל מי שקיבל מידע רפואי, ובכלל זה גם על המנהלת. לפיכך, נקבע כי זו אכן מסרה מידע רפואי אודות התובעת לצוות המורים בבית הספר.
עוד נקבע, כי הפרת חובת שמירת הסודיות הרפואית מהווה הפרת הפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות, והטענה כי בחלק מהמסמכים הרפואיים שהמציאה התובעת למנהלת לצורך קבלת הקלות בעבודתה רשום "לכל המעוניין", אינה מלמדת על כך שהמידע חשוף לכל, אלא שהמסמך הוצא לבקשת המטופל והוא זה שבחר למי להמציאו בהתאם לצרכיו. גם הטענה שהוכחה כי המורות ידעו שהתובעת חולה במחלת עצבים, אם כי לא ידעו פרטים מלאים עליה, אין בה כדי לשלול את עצם ביצוע העוולה על ידי המנהלת ויכול רק להוות סיבה להתחשבות בה במסגרת פסיקת הפיצויים.
מכאן, בחנה השופטת האם עומדת למנהלת הגנה כלשהי שפוטרת אותה מאחריות. בעניין זה, נקבע כי התובעת לא הסכימה למסירת המידע, שכן "הסכמה" בחוק הגנת הפרטיות כוללת הסכמה מדעת, במפורש או מכללא ולא הוכח ואף לא נטען שהתובעת הסכימה למסור המידע. אשר להסכמה מכללא, שבאה לידי ביטוי בעצם פניית בני משפחתה למשרד החינוך ולבית הספר בבקשה שלא ליצור קשר עמה, סברה השופטת כי צודק בא כוח התובעת בטענה כי לא ניתן להבין מפנייה זו כל הסכמה של התובעת לחשיפת מידע רפואי אודותיה. לשיטתה, ניתן היה לקיים את רצון המשפחה שלא ליצור קשר גם בלי לומר ממה סובלת התובעת, אלא לציין רק שהיא חולה. "אין כל צורך להשביע את יצר הסקרנות של המורים, ובוודאי שלא המנהלת צריכה לעשות כן", ציינה השופטת, "נהפוך הוא, אם אכן הייתה חרושת שמועות אודות מצבה של התובעת, היה עליה לדרוש מהמורים לכבד את פרטיותה של חברתם לעבודה".
עוד קבעה השופטת כי לא הוכח ולא יכול להיות מוכח שמנהלת בית ספר במסגרת עיסוקה צריכה לחשוף מידע רפואי של עובד אחד בפני יתר העובדים. בעניין חוסר הידיעה על האפשרות שפרטיות התובעת תיפגע, הרי שקשה להלום את הקביעה העקרונית שמורה ובוודאי מנהלת בית ספר, האמונה על הקניית חינוך וערכי יסוד לתלמידיה, לא ערה לאפשרות הפגיעה בפרטיותו של אדם שעה שנאמרים דברים על אדם אחר שלא בנוכחותו ונחשפים פרטים אודות מחלתו. זאת, במיוחד כאשר מדובר בהתמוטטות נפשית, שעדיין למרבה הצער, היחס מצד פרטים בחברה שונה מכל מחלה שסממניה פיזיים. זאת ועוד, בקשת בני המשפחה שלא ליצור קשר עם התובעת יכולה אף היא ללמד על חוסר הרצון לחשוף את מצבה של התובעת בפני חברותיה לעבודה. עוד קבעה השופטת כי גם ההגנה המנויה בחוק בנוגע ל"עניין ציבורי" אינה מתקיימת, ולשיטתה מדובר בניסיון מלאכותי להחיל על נסיבות המקרה את כל ההגנות המנויות בחוק, ללא כל אבחנה ביניהן. אשר על כן נקבע כי לא עומדות למנהלת הגנה מהגנות המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות.
לצד האמור הבהירה השופטת כי שלילת טענת תום הלב כטענת פטור אין משמעה הוכחת זדון במעשה המנהלת וכי ההתרשמות היא שהיא לא חפצה להרע לתובעת, אלא דובר במעשה ללא מחשבה תחילה ובאי הקפדה על זכות התובעת לפרטיות. עוד ציינה השופטת כי תרמה לכך העובדה שלא היה מדובר בסוד כמוס וכי המורות ידעו על כך שלתובעת בעיה רפואית, חלקן ידעו שמדובר במחלת עצבים, אחת מהן אף נחשפה למסמכים הרפואיים מידי התובעת עצמה וגם ממכתבה של התובעת ליועמ"ש של איגוד המורים עולה כי כל צוות בית הספר היה מודע למחלתה, קודם להתמוטטותה הנפשית. נוכח האמור נדחתה טענת הזדון וכפועל יוצא הדרישה לכפל תקרת הפיצוי הקבועה בחוק.
בקביעת סכום הפיצוי, התחשבה השופטת בין היתר בכך שהתובעת לא שבה ללמד בבית הספר, אולם מנגד בעובדה שלא שוכנעה כי החלטת התובעת לעזוב את בית הספר נבעה רק או בעיקר מדברי המנהלת. עם זאת, נקבע, גם אם מדובר ב"קש ששבר את גב הגמל", עוגמת הנפש של התובעת ראויה לפיצוי ואינה יכולה להיחשב כעניין של מה בכך. בהתחשב בכל האמור, תפוצה התובעת בסך של 8,000 שקל בתוספת הוצאות ושכ"ט בגובה 5,000 שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עוה"ד ענאן עבד ואח'. הנתבעת יוצגה ע"י עוה"ד מאג'ד גנאיים.
