שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון: הטלפון הסלולארי של תאיר ראדה ז"ל לא יוחזר לאמה

חדשות

העליון: הטלפון הסלולארי של תאיר ראדה ז"ל לא יוחזר לאמה, צילום: צילום אילוסטרציה: pixabay
העליון: הטלפון הסלולארי של תאיר ראדה ז"ל לא יוחזר לאמה
01/04/2018, עו"ד רונן שיכמן

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אילנה ראדה על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להשיב לידיה את הטלפון הסלולארי של בתה תאיר ז"ל, שנרצחה ב-2006. נקבע, כי בהינתן שמדובר בפרשת רצח שעד היום מתנהלים הליכים לגביה, לא בשלה העת להיעתר לבקשה

העוררת היא אילנה ראדה, אמה של הילדה תאיר ראדה ז"ל, שנרצחה ב-2006. כעשור לאחר הכרעת הדין בפרשה, עתרה ראדה להשיב לידיה תפוסים, ביניהם הטלפון הסלולארי של בתה המנוחה, אולם המדינה סירבה לעשות כן בטענה כי הטלפון נתפס בזירת הרצח ושימש כבסיס למספר טענות הגנה במשפט הרצח. בהחלטה הראשונה, עמד בית המשפט על טענות הצדדים, ובשורה התחתונה דחה את הבקשה למעט "השבת המחשב עצמו והעתק מכל חומר מחשב שנתפס (בין אם בכונן הקשיח ובין אם במכשירים האחרים)". בהמשך, לאחר שאותר מכשיר הטלפון, ניתנה החלטה נוספת שכללה שורה אחת בלבד: "משאותר מכשיר הטלפון, ההחלטה שניתנה בעבר נותרת על כנה, ואין עילה לשנות ממנה".

על החלטה זו הגישה ראדה ערר לבית המשפט העליון. לטענתה, התפוסים מוחזקים בידי המדינה למעלה מעשר שנים, שלא כדין ובניגוד לפקודת סדר הדין הפלילי. צוין, כי המדינה מעולם לא ביקשה להחזיק בתפוסים או להמשיך בהחזקתם ואם יחליט בית המשפט כי ראוי להחזיקם – אז יחולו חוק ותקנות הארכיונים, ומוצגים בתיק הרצח יישמרו לצמיתות. המדינה טענה כי אמנם הפסיקה עד היום החילה את חוק ותקנות הארכיונים על מוצגים חפציים בתיקי בית משפט, אך לעמדתה פסיקה זו בטעות יסודה. לשיטתה, חוק הארכיונים והתקנות מכוחו לא נועדו כלל לחול על מוצגים חפציים, והוראות פקודת סדר הדין הפלילי, המאפשרות שיקול דעת לבית המשפט לגבי החזרת התפוסים, הן המסגרת הנורמטיבית הראויה לבירור והכרעה בסוגיה. ספציפית לגבי הערר, טענה המדינה כי אין להיעתר לבקשת ראדה שכן בכל תיק פלילי שנחתם בפסק דין חלוט קיימת אפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר, והיא מחייבת זהירות במסירה וביעור ראיות, בשל החשש מפגיעה בזכות העיון של הנידון. במקרה של פרשת זדורוב, כך נטען, אפשרות זו נראית קרובה באופן חריג.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בתיק הציגה את עמדתה גם הסניגוריה הציבורית, כ"ידיד בית משפט". לעמדת הסנגוריה, החובה לשמור על מוצגים חפציים מעוגנת כיום בחוק הארכיונים ובתקנות שהותקנו מכוחו, ועמדת המדינה מבוססת על פרשנות שגויה של הוראות החוק שכן היא אינה מתיישבת עם חובתה לשמור מוצגים בתיקי בית משפט, ועלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לנידונים המבקשים לערער על פסקי הדין בעניינם או להגיש בקשה לקיום משפט חוזר.

השופט יצחק עמית, אליו הצטרפו השופטים סולברג ומינץ, דחה את הערר. לדברי עמית, שתי מסגרות נורמטיביות מתמודדות ביניהן על הסוגיה - האחת פקודה שנוסחה החדש הוא משנת 1969 והשנייה חוק שנחקק לפני למעלה משישים שנה. לשיטתו, על פניו קיים פוטנציאל ל"התנגשות" נורמטיבית בין ההוראות, שכן בעוד שתקנות הארכיונים מחייבות באופן מנדטורי שמירה על תיקי בתי משפט לתקופות המצוינות בו, הוראות הפקודה מסמיכות את בית המשפט להפעיל שיקול דעת בכל שלב בהליך הפלילי ולאחריו, בנוגע לאופן בו יש לנהוג בחפץ התפוס, לרבות מסירתו לצד שלישי. בנוסף, בעוד שעל פי הפקודה רשאי בית המשפט להורות על מסירה של התפוס לידי הטוען לזכות, הרי שעל פי תקנות הארכיונים ביעור יכול להתבצע רק בתום התקופות המנויות בתוספת לתקנות ובהתאם לתקנות.

לדעת עמית, אין לקבל את עמדת הסניגוריה הציבורית לפיה לא מסירת תפוס כביעור תפוס ולכן אין סתירה בין שתי מערכות הדינים, אלא הרמוניה חקיקתית ביניהן, כאשר שתי ההוראות משלימות זו את זו. נקבע, כי מסירת תפוס לידיים פרטיות אינה מאפשרת פיקוח על הנעשה בו ועלולה לפגום בערכו הראייתי, והגם שהיא יכולה להיות מלווה בתנאים, היא אינה מתיישבת כלל עם ההוראות הנוגעות לביעור והשמדה. במקרה זה, כך נקבע, ראדה מבקשת להחזיר לידיה את הכונן הקשיח של המחשב של בתה ואת מכשיר הטלפון הסלולרי, בעוד שעל פי תקנות הארכיונים (בתי משפט), תיק רצח נשמר לצמיתות ואין לבערו. התנגשות הדינים במקרה זה, ברורה על פניה.

בסופו של דבר נקבע כי לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, דברי ההסבר, הפרקטיקה לאורך השנים, תכלית החוק והגיונו – כל אלה מובילים למסקנה כי המחוקק לא ביקש להסדיר באמצעות חוק הארכיונים שמירה על חפצים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט. לפיכך, הוראות פקודת סדר הדין הפלילי, אשר מסדירות מלכתחילה את תפיסת החפץ, ממשיכות לחול לכל אורך חיי התפוס, בין אם שימש כראיה במשפט, בין אם לא שימש כראיה במשפט, ובין אם נותר כתפוס בתיק בו לא הוגש כלל כתב אישום. על כן, במצב המשפטי הנוכחי, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לשמירת חפצים שנתפסו לצורך הליך פלילי הן הוראות הפקודה, כאשר לפי סעיף 36 בה ההחלטה לגבי חפץ שהוגש כראיה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט.

מן הכלל אל הפרט, נקבע כי פרשת זדורוב עומדת מזה זמן רב במוקד ההתעניינות הציבורית, ובימים אלה ממש מוגשות בקשות שונות מטעמו של זדורוב, המורשע בפרשה, על מנת לעתור בהמשך למשפט חוזר. לפיכך, עם כל ההבנה והאמפתיה לבקשתה של ראדה, קבעו השופטים כי בהינתן שמדובר בפרשת רצח שעד היום מתנהלים הליכים לגביה, ובהתחשב באפשרות שהתפתחות טכנולוגית בעתיד תאפשר להפיק ממצאים כאלה ואחרים מאותם תפוסים - בפרט כאשר מדובר בחפצים הטעונים במידע דיגיטלי – לא בשלה העת להיעתר לבקשה לשחרר את התפוסים, אף לא תוך הטלת מגבלות על החזקתם. ראדה יוצגה בהליך ע"י עו"ד מרדכי טימסית. המדינה יוצגה ע"י עו"ד איתמר גלבפיש.

 

בש"פ 4073/17

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:2
קומיט וכל טופס במתנה