חדשות

פסח נחשב כידוע לחג המסמל את היציאה מעבדות לחירות, אך לא מעט עורכי דין ומתמחים מתמודדים עם תחושה של "עבדות מודרנית" ומתארים בין היתר שגרה של צעקות והשפלות, דרישות בלתי אפשריות, שעות ארוכות ושכר נמוך. עורכת דין: "תרבות ה'עבוד עד שתצא נשמתך' מושרשת עמוק מאוד בפרופסיה שלנו"

יציאת מצרים היא אירוע מכונן במסורת היהודית, ומסמלת עד עצם היום הזה את המעבר הנכסף מחיים של שיעבוד לחיי חירות וחופש. עם זאת, אורח החיים המודרני מכריח אותנו לא אחת להתמודד עם תנאים שבהחלט ניתן לדמות אותם לסוג של עבדות, ואלו לא פסחו על שוק עריכת הדין. כדי לעמוד על היקף התופעה, שוחחנו עם כמה עורכי דין ומתמחים שסיפרו על החוויות הקשות שחוו בשוק העבודה ותיארו מציאות לא פשוטה שכללה בין היתר שגרה של צעקות, השפלות, עבודה בשעות ארוכות, ביצוע שליחויות ועבודה לא משפטית, שכר נמוך ועוד.

"עורכי הדין, בעיקר השכירים והצעירים שבהם, נזרקים לשוק עבודה פראי ומשולח רסן", אומרת עורכת הדין א', שביקשה להישאר בעילום שם. "שעות עבודה מרובות ולא תמיד מוצדקות, שבמהלכן, אם אתם במשרד קטן, אתם תמצאו את עצמכם מחליפים את המזכירה כשהיא איננה, לא זוכים לקרדיט כי הבוס זקוק לו בעצמו, מקבלים מתנה לחג בשווי 100 ש"ח ובאופן כללי מצופה מכם לומר תודה על שהמשרד בכלל קלט אתכם. גם במשרדים הגדולים קרן השתלמות היא מושג שהבוסים לא שמעו עליו, ובטח לא הפרשות לפנסיה שהיא מעל החובה, אבל אם נחזור לשעות העבודה המטורפות - נראה שאנחנו בין הפרופסיות היחידות שלא עוסקות כלל ברווחת העובד, בהצבתו במקום מרכזי, בהבנת ההכרח החיוני של איזון עבודה-בית ולא צריך להיות הורה לילדים בשביל להבין את זה. גם לרווקים מגיע חיים, וגם לאל-הוריים מגיעות שעות פנאי משל עצמן. תרבות ה"עבוד עד שתצא נשמתך" מושרשת עמוק מאוד בפרופסיה שלנו וחבל שכך".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

גם עורכת הדין יעל גיל, בעלת משרד עצמאי העוסק בדיני משפחה, סבורה כי מדובר בבעיה: "מקצוע עריכת הדין הוא מקצוע מרתק ועם זאת הוא מתיש, שוחק ומאתגר את העוסקים בו", היא אומרת. "תנאי העבודה הם קשים ביותר, אך הדבר תלוי בעיקר בתחום בו עוסק עורך הדין. תחום דיני המשפחה בו אני עוסקת הוא תחום בו הכל דחוף, ולכן מי שלא מסרב לקבל עבודות ושם גבולות נאלץ, כפי שעשיתי בעבר, לעבוד בשעות לא שעות, מבוקר עד לילה. יש לקוחות שמבקשים ליצור קשר בכל שעות היממה ואין מנוס מהטלת מגבלות חד משמעיות וברורות בנושא מראשית ההתקשרות, מגבלות בהן הם לא תמיד עומדים".

עוד סבורה כי גם לבתי המשפט יש חלק בעניין: "בתי המשפט קובעים דיונים ולעיתים לא מתחשבים במחלות ודורשים הגעת עורכי הדין לדיון חולים או הגעה לשני דיונים שונים באותה שעה בשני מקומות שונים. בין המקרים החמורים שדווחו לי ניתן לציין מקרה של עורכת דין שאולצה להגיע לבית המשפט למרות שרק עברה "לידה שקטה", או עורכת דין שאולצה להגיע לדיון עם 40 מעלות חום בהוראת בית המשפט, על אף הסכמת באת כוח הצד השני שלא תגיע. גם הקולגות הנקראים לפעמים בטעות "חברים" למקצוע מוכיחים חוסר קולגיאליות לעיתים מזומנות, כאשר הם מסרבים לשינוי מועדי דיון מחמת מחלה ואפילו מות הורה וכאשר הם מסרבים לבקשות לדחיית הגשה של כתבי טענות, בלי כל סיבת אמת הגיונית. לסיכום, רק החלטה חד משמעית של עורך הדין בדבר התנהלות בגבולות היכולת הנפשית והפיזית שלו מאפשרת לנהל אורח חיים בריא, אחרת הם עלולים להגיע לבתי חולים עם התקפי לב, כפי הנראה בשל הלחץ העצום בו הם נאלצים לעבוד".

"תמוה שמנופאים דאגו לעצמם להסכם קיבוצי ועורכי דין לא"

"תנאי העבודה של עורכי דין בתוך משרדי עורכי הדין בעייתיים מאוד, במיוחד יחסית למגזר הציבורי או לחברות", אומרת עורכת הדין נ'. "כמובן שיש משרדים ויש משרדים, אבל יש כמה דברים שמשותפים לכולם שזה למשל התנאים הסוציאליים שפשוט לא קיימים. גם במשרדים הכי גדולים ונחשבים ימי חופש וימי מחלה ניתנים לפי חוק וקרן השתלמות זאת חיה שאינה קיימת למי שאינו שותף. בכלל, אין נוהג כזה של לנהל משא ומתן על תנאים ולערוך חוזה, כל מה שיש זה רק משכורות. זה נשמע מאוד מוזר לחברים ובני משפחה מתחומים אחרים שתמיד מזדעזעים לשמוע שאין תנאים מעבר לחוק".

בשאלה מהם הגורמים למצב עונה נ' כי לשיטתה מדובר בשילוב של שני פרמטרים בעיתיים: "מצד אחד שוק ביזורי שמורכב ברובו מעסקים קטנים ובינוניים שאין בהם תרבות נכונה של שימור והעסקת עובדים ומצד שני שוק מוצף כך שאותם מעסיקים מרגישים שהם יכולים להחליף עובדים בכל רגע נתון מבלי להיפגע. זה בעצם נותן להם לגיטימציה לעשות מה שהם רוצים ולהתנהל במשרד כאילו זאת הממלכה שלהם שדיני העבודה וכללי המוסר האנושיים לא כפופים אליה".

באשר לשאלת העבדות המודרנית מסכימה נ' כי שעות העבודה במקצוע הן פרובלמטיות מאוד. "כאמא לילד התקשיתי בעבר למצוא עבודה בשעות ראויות ונאלצתי להתפשר על עבודה במשרד קטן בתחום נישתי ולא מקדם שבו השעות לכאורה היו סבירות", היא מספרת. "בפועל נחנקתי. המשרד עבד בכל ערבי החג ובחול המועד עם 10 ימי חופש שנתיים ולא הייתה חיה כזאת שנקראת 'ימי מחלה' או 'מחלת ילד'. בנוסף, תמיד הובהר לי שיש לי אחריות לא רק לבצע את העבודה שלי אלא גם לאייש תקן נוסף כגיבוי למזכירות ולכן היעדרות מכל סיבה שלא תהיה אינה לגיטימית. גם במהלך חיפושי אחר עבודה הובהר לי תמיד שמשרה מלאה זה עד 7 בערב לפחות ואם אני רוצה לעבוד 8.5 או 9 שעות זו "משרת אם" שהשכר עליה יהיה בהתאם. כשמשרה מוגדרת שמונה עד חמש את יכולה לתמרן איכשהו אבל כשמשרה מוגדרת משמונה בבוקר עד שבע בערב את אבודה. כבר היה מצב שהציעו לי לעבוד עד 4 בשכר של 5,000 ברוטו בטענה שזו חצי משרה. דבר תמוה נוסף שנתקלתי בו זה למשל משכורות בשיק, התנהלות מאוד מיושנת, הזויה ולא מתאימה ל-2018. כמי שקיבלה במשך 3 וחצי שנים משכורות בשיק היו לי כל הזמן בעיות עם הבנק".

עוד מספרת נ' כי במהלך השנים בהם עבדה במשרדי עורכי דין נתקלה כל הזמן בפיטורים של אנשים סביבה, שהיו כמעט תמיד לא מכובדים וללא שימוע. "בחורה אחת פוטרה במעלית, מיותר לציין שבלי שימוע ולאחר שעמדה על זכויותיה יום קודמת. עורכת דין אחרת פוטרה ממשרד שבו עבדתי בערב יום העצמאות, כמה שעות לאחר הצפירה, לא בגלל שעשתה משהו לא בסדר אלא בגלל קיצוצים. היה לכולנו מאוד תמוה שאי אפשר היה לחכות עם זה עד צאת החג ולא הבנו למה בכלל נתנו לה לעבוד בערב חג ואז פיטרו אותה. גם שם לא היה שימוע. זה גרם לי לחרדת פיטורים נוראית ולמרות שאני עובדת היום במשרד גדול שלא מתנהל ככה אני כל הזמן חוששת מפיטורים מפתיעים. אני חושבת שתמוה מאוד שאין הסכם קיבוצי דווקא בענף הזה. יש כמה דברים בסיסיים שעורכי דין צריכים לקבל כמו שעות נוספות בתשלום וקרן השתלמות לפחות בשלב מוסכם כלשהו. תמוה בעיני שמנופאים למשל דאגו לעצמם להסכם קיבוצי ועורכי דין לא".

"בעריכת דין יש איזשהו סממן של התנהגות אדנותית"

ש', עורך דין נוסף עמו שוחחנו, סיפר על חוויות קשות במיוחד אותן עבר במשרד שבו עבד. "היה חודש רצוף שבו יצאתי מהמשרד בממוצע באחת לפנות בוקר, ולא לפני חצות. אני זוכר שלאחר כחודש ימים יצאתי בשעה 23:50 וחשבתי לעצמי שמוקדם. שגרת העבודה שם כללה צרחות, השפלות והטחת כינויי גנאי, וכאשר הגשנו מסמכים לבעל המשרד הוא נהג להחזיר אותם עם הערות כגון "רשלני ומביש", "זבל לא מבושל" וכד'. במהלך חצי השנה שעבדתי שם התחלפו 16 עורכי דין במחלקה אחת. היה מקרה שכתבתי סיכומים לתיק גדול בעליון וחטפתי צרחות אימים על כמה שהמסמך הוא רשלני ומביש ושאם עוד פעם אחת אגיש דבר כזה הוא יפטר אותי. בסוף התברר שהייתה מילה שלאחריה פסיק, אלא שבין המילה והפסיק היה רווח, והפסיק הוצמד בטעות למילה שלאחריו. ביום שבו הודיעו לי שהתקבלתי למשרד אחר הרגשתי כאילו שוחררתי".

עוד מוסיף עו"ד ש' כי לשיטתו לשכת עורכי הדין צריכה להתערב בנושא. "האם אני חושב שהלשכה צריכה להילחם בכך? כמובן. זו חרפה למקצוע וחרפה לאנושות. אני חושב שבאופן כללי הלשכה צריכה לתת רישיונות לאמן מלכתחילה רק לכמה מאות בודדות של עורכי דין שיש להם אהבה אמיתית להוראה". בשאלה האם לדעתו מדובר במקרים קיצוניים או בתופעות שהן רווחות בשוק עורכי הדין עונה ש' כי לדעתו אלו בהחלט תופעות רווחות. "לא בכל משרד זה קורה, ובטח ברמות משתנות של בעייתיות מבחינת יחסי האנוש, אבל מדובר במקצוע שמקדש את השפלת האחר והלעומתיות. בסופו של דבר זה מקצוע שממלא את האנשים שעוסקים בו באגו ובתחושת כוח על הזולת, הם לא מקדשים את הדאגה לזולת ולא טורחים לכבד אדם אחר אלא אם כן הוא הלקוח שמקבלים ממנו כסף. העניין הוא גם שעריכת דין היא סוג של אמנות הכרוכה בהוצאת רעיונות מהכוח אל הפועל ולגרום לאנשים אחרים להבין מה אתה רוצה ואיך אתה רוצה שזה יבוא לידי ביטוי, זה דבר מתסכל. לא פשוט להעסיק שכירים ולקבל מהם תוצר שמספק אותם ברמה הרעיונית והמילולית, אבל לגרום להם להרגיש שהם לא מספיק טובים רק משום שהם לא בתוך הראש שלך ויודעים בדיוק מה אתה רוצה לבטא - זה פשוט פשע בעיני. בעריכת דין יש איזשהו סממן של התנהגות אדנותית, יהירה ודוחה כלפי שכירים, בטח ובטח כלפי מתמחים. לדעתי זה חד וחלק נובע כתוצאה מאופי העיסוק", הוא מסכם.

"אני עבדתי כשכיר במשרד גדול מ-9 עד 19:00", מספר גל רוסבי מור, עורך דין שבחר להפוך משכיר לעצמאי. "הייתי מקבל עבודות כל יום חמישי צהריים, שיהיו מוכנות ביום ראשון. אחרי שנה עברתי למשרד אחר, שם עבדתי עד 18:00. אחרי חצי שנה נוספת המשרד האחר הסכים שאפתח משרד משלי במקביל והיום אני עצמאי ומשתכר פי 3 או 4 ממה שהשתכרתי כשכיר. העבודה לעתים אינטנסיבית יותר, אבל אני שולט בזמן שלי ובחופשים שלי, אין לי בוס מלבדי. להיות שכיר בלבד במקצוע, בהתחשב בהיקף הידע שנרכש בו זו לא רק עבדות, אלא גם כואב הלב שאנשים לא עוברים לעבודה כפרילנסרים. בשכר שמשלמים, שלא מגלם חלק אמיתי בעבודה שאתה מייצר, לא משתלם להיות שכיר, ואם כולם היו פרילנסרים כנראה יכולת ההתמודדות עם עבודה ועזרה בתיקים גדולים הייתה מתחלקת בצורה הוגנת הרבה יותר. מה ההיגיון לעבוד על תיק שמשתרע על שנה, שבו שכר הטרחה עומד על 2 מיליון שקל, להשקיע בו חצי משרה ולקבל 6,000 שקל לחודש?", הוא שואל.

גם עו"ד חגי אפרתי סבור שהיציאה לעצמאות הייתה בחירה נכונה עבורו. "מאז שאזרתי אומץ וקפצתי למים העמוקים של העצמאות, לא בלי חשש, אני מתחזק כל יום בתחושה שעשיתי את המעשה הנכון. מעולם קודם לכן לא הרגשתי כל כך חופשי וכל כך בשליטה על הזמן שלי ועל מה שאני עושה או לא עושה. בעיקר לא יכולתי לשאת קודם לכן את הכפיפות לאנשים אחרים ובמיוחד כשהרגשתי שאין שום סיבה שהם יהיו חתומים בשמם על תוצרים איכותיים שאני יצרתי ושאין שום סיכוי שבעולם שהיו יוצאים תחת ידיהם. זאת הייתה ההחלטה הכי משמעותית והכי מתגמלת שקיבלתי בחיי המקצועיים", הוא אומר.

"התייחסו אליי כמו לקלדנית שעושה תביעות בהעתק-הדבק"

אך לא רק עורכי הדין סובלים מהעבדות המודרנית. גם המתמחים, אלו שנמצאים בתחתית "שרשרת המזון" המקצועית, מתארים מציאות שאינה שונה בהרבה מזו של עורכי הדין. "הייתי נותנת מענה למשרד גם בימי חופשה ומחלה", מספרת ק', שהתמחתה במשרד בינוני. "בנוסף, הייתי בהריון במהלך ההתמחות ובכל מקרה לא אפשרו לי לצאת מוקדם יותר, ואם הייתי יוצאת קצת מוקדם, שזה אומר במקום בשש בחמש וחצי - היו צועקים עלי שזה לא בסדר שעזבתי את העמדה". עוד מספרת ק' "עבדתי כל יום משמונה בבוקר ולפעמים הייתי מגיעה גם לפני. היו שולחים אותי למשימות בטאבו לרישומי עסקה ולא היו מוכנים שאקח מונית בשיא חום יולי אוגוסט, אלא אם כן אשלם על זה מחשבוני. השתמשו בי יותר כמזכירה מאשר כמתמחה וניסו להצדיק את זה בכך שכל אחד חייב לתרום למערכת. דרשו ממני להכין קפה ללקוחות ואם לא הייתי מוכנה היו מאיימים עלי בפיטורין".

עוד היא מספרת כי נאלצה לענות על מיילים בשעה 12 בלילה ושש בבוקר, לעשות שליחויות לדואר, לבצע רכישות פרטיות לאשתו של בעל המשרד ולדאוג שילדיהם ירשמו לגנים. "בנוסף, התייחסות אחד מעורכי הדין במשרד אלי כמתמחה היה מבזה מאוד וכללה קללות, השפלות וצעקות", היא אומרת. "הרגשתי מאד מושפלת. הייתי חסרת כוחות נגד המערכת מאחר שכשפניתי למאמן שלי הוא אמר לי שזה לא יקרה בשנית אבל אחרי שיחה עם אותו עורך דין הוא היה קורא לי למשרד ואומר שאין לו יותר מדי מה לעשות כי זה האופי שלו, שאני צריכה לספוג ולשתוק ושיכול להיות שאני גם לא הייתי בסדר באותה סיטואציה כשבפועל פשוט לא עניתי לו למייל באותה שנייה שהוא שלח אותו או לא בדקתי לו כל שנייה עדכונים בנט המשפט אם התקבלה החלטה כזו או אחרת. העניין שהאם הייתי מתלוננת הלשכה הייתה מבטלת לי את תקופת ההתמחות והייתי צריכה להתחיל לחפש מקום אחר ולהתחיל מחדש. אני חושבת שהלשכה צריכה לעשות ביקורות במשרדים שמעסיקים מתמחים ולוודא שלא פוגעים בזכויות המתמחים להכשרה הולמת והתנהגות הולמת. ההרגשה הייתה שמתייחסים אלי בזלזול וכ"כלבויניקית" שחייבת לעשות הכל במשרד. אני יודעת שזה חריג וזה לא ככה בכל משרד אבל מהיכרות עם מתמחים נוספים זה קורה ביותר מידי משרדים כי מתמחים הם האוכלוסייה הכי חלשה במקצוע".

גם המשפטנית ל' מתארת חוויות דומות מתקופת ההתמחות. "קיבלתי יחס מנצל ומזוויע, כנראה כמו כולם. אמרו לי שמזלי שבכלל משלמים לי, שלחו אותי כל שני וחמישי לפתוח תא דואר של המשרד ברכבי הפרטי לפני הכניסה למשרד, וכל שליחות לדואר הייתה כמובן רק באחריותי כי אני המתמחה של המשרד. בגלל שזה משרד קטן אז כל עבודות השוליים היו רק לי". עוד היא מספרת כי היחס אליה היה כמו ל"קלדנית שעושה תביעות בהעתק-הדבק": "היה לי ידע עצום ובשנתי השנייה ללימודים אף עשיתי תקדים משפטי ברמה כלל ארצית ובו שיניתי את חוק הלימודים האקדמיים לחד הוריות. פעם אפילו איבדתי את מפתחות הרכב של המאמן שלי באחת משליחויותיו הרבות שהעמיס עליי, והוא חייב אותי ב-600 שקל על המפתח וקיזז לי מהמשכורת ימי הבראה. בסוף תבעתי וקיבלתי את כספי בחזרה".

בשאלה האם היא חושבת שמדובר בתופעה רווחת סבורה ל' כי מדובר בתופעה שבשגרה "זה קורה אצל כל החברים שלי ועוד אומרים לי שאצלי דבש. כל משרד מתנהל קצת אחרת בגדול אבל האג'נדה הרווחת בין כולם זה ניצול בכלום כסף. זה הפתח של המאמנים, לנצל בכמה שאפשר בשכר של קופאית. אז למה למדנו? בלי ללמוד יכולתי להיות קופאית ובלי כאב ראש. הלשכה מחויבת לדאוג לביקורת על המאמנים שלא יטילו עלינו משימות שאינן משפטיות. לשם כך יש עוזרים, מנהלות משרד, שליחים וכו'. השינוי יגיע רק באיחוד של כולם, צריך איגוד מקצועי והסכם קיבוצי".

אז מי אשם במצב העגום? האם המעסיקים שנוהגים באופן לא ראוי, עודף ההיצע בשוק שמאפשר להציע תנאים נמוכים, לשכת עורכי הדין שלא מפעילה די רגולציה בנושא תנאי העבודה או שמא עורכי הדין שמשעבדים עצמם לעבודה וכך יוצרים נורמה בלתי אפשרית במקצוע? כך או כך, אין ספק שלפחות בחלק מהמקרים מדובר במצב לא תקין שיש למצוא לו פתרונות, ויפה שעה אחת קודם, על מנת שניתן יהיה להשתחרר מכבלי ה"עבדות" במקצוע.