בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של עורך דין שהורשע בדין משמעתי בעבירות של שליחת יד בכספי לקוח ואי שמירה על כבוד המקצוע. נקבע, כי הסכום בו דובר אינו גבוה יחסית וכי לא הונחה תשתית ממשית המלמדת כי היתה הצדקה להחמיר בעונשו בבית הדין הארצי המשמעתי, מ-4 ל-5 וחצי שנות השעיה מהמקצוע
המערער, עו"ד במקצועו, התקשר בהסכם עם לקוח שביקש לרכוש חלקת אדמה. בהסכם נקבע בין היתר כי תמורת העסקה תשולם לאחר העברת הרישום בטאבו על שמה של יורשת של הבעלים וכן הוסכם על מקדמה שתשולם לעורך הדין בסך 5,000 דולר. בהסכם מופיע רישום בכתב יד לפיו עורך הדין קיבל 19,000 שקל במזומן, לצד חתימה הנחזית להיות חתימתו של עורך הדין. הוא מצדו התחייב להעביר את המקרקעין על שם היורשת תוך 100 ימים ולהשיב את המקדמה עם בקשתו הראשונה של הלקוח אם לא ייחתם הסכם רכישה בפרק זמן זה. הלקוח התחייב לשאת בהוצאות ובשכר טרחתו של עוה"ד בסך 10,000 דולר אם ייחתם הסכם הרכישה הסופי, ועוה"ד התחייב לא להיכנס למשא ומתן עם רוכשים אחרים כל עוד הלקוח מעוניין ברכישת החלקה.
בסופו של דבר, לא קיים עורך הדין את חלקו בהתקשרות ובהמשך לשיג ושיח בין הצדדים השיב ללקוח סך של 2,000 שקל. בעקבות האמור, הורשע עורך הדין בדין משמעתי בעבירות של שליחת יד בכספי לקוח, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, ואי מתן תשובה לאשמה. בגין האמור, נידון עורך הדין לעונש השעיה בפועל של 48 חודשים. בערעור שהוגש לבית הדין המשמעתי הארצי, נדחה ערעורו על הכרעת הדין והתקבל ערעורה של הלשכה על קולת העונש באופן שעונש ההשעיה בפועל הוחמר ל-66 חודשים (חמש וחצי שנים).
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עורך הדין, שלא השלים עם רוע הגזירה, פנה בערעור נוסף לבית המשפט המחוזי, שעיקרו התמקד בראיות נוספות עליהן ביקש להסתמך. במרכז הראיות הנוספות נמצא תצהיר של המתלונן, במסגרתו הצהיר כי ביום חתימת ההסכם הניח על השולחן 19,000 שקל, ובשלב מסוים הלך לשירותים אך כשחזר עוה"ד והכסף לא היו במקום. לדברי המתלונן, מספר ימים טרם חתימת התצהיר נודע לו מאחד מילדיו כי עוה"ד לא נטל את הכסף אלא היה זה אחד מילדיו האחרים, ובשל כך ביקש לבטל את התלונה שהגיש. עוד הוגשה (ונתקבלה) בקשה משותפת של המערער והמתלונן לביטול פסק דין אזרחי שניתן בהקשר זה. המתלונן טען עוד כי בנו רימה אותו כאשר נתן לו 2,000 שקל וטען שהם מעורך הדין.
השופט עודד שחם דחה את הערעור על הכרעת הדין אולם קבע כי יש להקל בעונשו של עורך הדין. לשיטתו, בחינת הראיות הנוספות מלמדת כי בפני עוה"ד ניצבים מספר קשיים של ממש בטענה כי יש בהן כדי להביא לשינוי בהכרעה בעניינו. ראשית, הגרסה שהעלה בעדותו, לעניין הנחת הכספים על השולחן במועד חתימת ההסכם, היא גרסה כבושה שלא קיבלה ביטוי בתשובה שהגיש לקובלנה. עוד טען באותה תשובה כי ההסכם בין הצדדים לא נחתם הואיל וביום בו היו הצדדים אמורים לחתום על ההסכם הודיע למרשיו כי התברר לו שהמתלונן הוא מן הרשות הפלסטינית, ובמצב זה מרשיו לא היו מוכנים לעשות עמו עסקים. עוה"ד מסר כי הודיע באותו יום למתלונן על כך והלה קילל אותו, איים עליו ובהמשך לכך עוה"ד ניתק את השיחה. כל אלה, כך נקבע, אינם מתיישבים עם גרסת עוה"ד בעדותו בדבר הנחת כספים כביכול על השולחן, והיעלמם מאוחר יותר.
שנית, גם על פי ההנחה שבית הדין רשאי לקבל עדויות מפי השמועה, אין למתלונן ידיעה אישית על נטילת הכספים על ידי בנו. בעניין זה, לא עלתה בשום שלב בקשה להעיד את מי מבניו של המתלונן ולכן המשקל שניתן לייחס לדברי המתלונן בתצהיר הוא על פניו קלוש. גם טענת המתלונן כי טעה לחשוב שהכספים ניטלו על ידי עורך הדין ולא על ידי בנו, אינה מסבירה שורה של עניינים העולים בתצהירו, בהשוואה לעדותו. מכל האמור עולה לדעת השופט שחם, כי יש לדחות את טענות עוה"ד לפיהן הרשעתו אינה יכולה לעמוד נוכח החומר שהוגש לבית הדין בשלב הטיעונים לעונש. עוד נקבע כי אין עילה להתערב בקביעת בית הדין הארצי לעניין היותו של המתלונן לקוח של עורך הדין, או בקביעה כי בכל מקרה החזיק בכספים שקיבל כנאמן, ומשכך אי השבתם לידי המתלונן לאחר שלא קיים את חלקו בהסכם, מהווה שליחת יד בכספי נאמנות.
אשר לערעור בעניין העונש, ציין השופט כי אכן יש מידה משמעותית של חומרה בהתנהגותו של עורך הדין, אשר נטל את כספי המתלונן ולא השיב אותם למרות שלא סיפק את השירות המקצועי המוסכם. לדעת השופט שחם, בצדק ציין בית הדין הארצי כי מדובר באחת העבירות החמורות שיכול עורך דין לבצע והעובדה שעוה"ד הורשע בעבירה של שליחת יד אינה גורעת באופן ממשי מחומרת ההתנהגות. הוא הדין בכך, שלא יוחסה לו עבירה על איזה מכללי האתיקה הספציפיים הקבועים בכללי לשכת עורכי הדין. מנגד, כך נקבע, הסכום בו מדובר אינו גבוה יחסית וגם לנוכח עברו המשמעתי של עוה"ד לא הונחה תשתית ממשית המלמדת כי בית הדין המחוזי סטה ממדיניות הענישה בהטילו עונש חמור של 4 שנות השעיה בפועל, קל וחומר שלא עולה סטייה קיצונית ממדיניות כאמור העשויה להצדיק התערבות ערכאת ערעור. בנסיבות אלה, לדעת השופט, לא היה מקום להחמרה נוספת על ידי בית הדין הארצי. אשר על כן, סבר כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהעמיד את ההשעיה בפועל שהושתה על עורך הדין על 4 שנים, כפי שקבע בית הדין המחוזי.
