בית הדין האזורי לעבודה בת"א פסק פיצוי בסך 15 אלף שקל לעובדת שטעתה לחשוב שהתקבלה לעבודה באולם האירועים "סוקה" בת"א, אולם בפועל לא נכרת חוזה עבודה מחייב בינה לבין בעל האולם. השופט: בעל האולם נהג ב"קורטוב של חוסר תום לב" כשיצר במתכוון ערפול מסוים שבו לא העמיד את התובעת על טעותה לפיה הדברים אינם גמורים וחתומים
התובעת הציעה עצמה לעבודת שיווק באולם האירועים "סוקה". בשלהי שנת 2014 נוצר קשר בין התובעת לבין בעל האולם לצורך בדיקת אפשרות העסקתה ובהמשך התקיימה בין השניים פגישה ראשונית. יומיים אחר כך, קוימה פגישה נוספת באולם האירועים, בה נכחה גם רעייתו של בעל האולם.
לדברי התובעת, בפגישה האחרונה שבין הצדדים סיכמה עם בעל האולם על תחילת עבודה בשכר חודשי (ברוטו) של 15,000 שקל. לדברי התובעת, אף שלא נחתם חוזה עבודה כתוב, הרי שמתכתובת בינה לבין האולם עולה שהיא הבינה כי היא התקבלה לעבודה והצורך שהוזכר ל"פגישה נוספת" היה לשם חתימה פורמלית על סיכום הדברים, ותו לא. בשלב זה נסעה התובעת לחו"ל, אך משחזרה הסתבר לה כי בעל האולם מתקשה לפטר עובדת אחרת ומקום עבודתה לא מובטח. בין לבין, גם התובעת מצידה הודיעה למעסיק כי תוכל להתחיל בעבודה רק כשבוע לאחר המועד שסוכם. לטענת התובעת, מספר ימים לפני כן פנה אליה בעל האולם והודיע לה כי החליט שלא להעסיקה באולם האירועים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות ההשתלשלות האמורה, הגישה התובעת תביעה כספית לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, בה תבעה מהאולם ובעליו פיצוי כספי בסך 90,000 שקל, שווה ערך לשכר של שישה חודשי עבודה וכן פיצוי נכבד נוסף "ללא הוכחת נזק". הנתבעים מצדם, הכחישו בכתב הגנתם את דבר כריתת חוזה עבודה מחייב בין הצדדים, ובהתייחס לבעל האולם נטען גם לחוסר יריבות, היעדר עילה או היעדר סמכות.
השופט הבכיר יצחק לובוצקי קיבל את התביעה בחלקה ופסק לתובעת פיצוי בשווי חודש עבודה אחד. בכל הנוגע לתביעה נגד בעל האולם, ציין השופט כי גם לפי התובעת, הוא מעולם לא התחייב לפניה כי יעסיק אותה באופן אישי והדיבורים על העסקתה, שעה שהיו, התייחסו להעסקה באולם האירועים. משכך, לדעת השופט, לא היה מקום לצרף את בעל האולם כנתבע באופן אישי ויש לדחות את התביעה נגדו.
אשר לתביעה נגד האולם עצמו, ציין השופט כי השאלה המתעוררת היא האם התקיים בנסיבות המקרה "מפגש רצונות" הדרוש לצורך התגבשות חוזה עבודה מחייב. לשיטת השופט, העובדה כי התובעת נפגשה עם בעל האולם לפחות פעמיים אינה מלמדת עדיין על "מפגש רצונות" כזה, וגם מדבריה בבית הדין אפשר ללמוד שהיא עצמה לא ראתה בזמן אמת שיש בטחון שהעבודה מובטחת לה שכן היא המשיכה לנהל מו"מ למציאת עבודה אצל מעסיקים פוטנציאליים אחרים וגם רצתה בכל מאודה פגישה נוספת כדי "לסגור דברים". בנוסף, גם העד מטעם התובעת, שהוא מעסיק פוטנציאלי אחר, אישר כי התובעת סיפרה לו בזמן אמת כי ערב יציאתה לחו"ל טרם נכרת חוזה עבודה עם מי מהמעסיקים הפוטנציאליים.
עוד ציין השופט כי בעל האולם הודה בקיום הפגישות שיוחסו לו עם התובעת, כמו גם בפגישה שבה הייתה באולם האירועים גם רעייתו, אולם לדבריו לא הייתה עדיין "גמירות דעת" ואפילו לא הסכמה על גובה השכר. רעייתו של בעל האולם תמכה בדברי בעלה תוך שהיא מדגישה כי בישיבה היחידה שבה פגשה את התובעת בגן האירועים "לגמרי לא סגרנו על תנאי שכר. דובר על תנאי שכר, אבל זה לא היה סגור". בעניין זה, העדיף השופט את העדויות של בעל האולם ואשתו על פני עדותה של התובעת, וקבע כי לא הייתה עדיין "גמירות דעת" אצל שני הצדדים - התובעת והמעסיק – ליצירת חוזה עבודה בר-תוקף. לשיטתו, גם התובעת היססה בקשר לכך ולפיכך ניסתה למשוך את בעל האולם באמצעות מסרים אלקטרוניים ובאמצעות פגישה נוספת באולם, שאליה היה הבעלים אמור להביא "חוזה כתוב".
מלבד האמור, לא ייחס השופט משקל רב לעובדה שבעל האולם לא ענה למסרים של התובעת, שביקשו לבצר את מעמדה כמי שתתחיל לעבוד באולם. לדבריו, יש לזכור שהדברים צריכים להיבחן בדרך הילוכם של מעסיקים ועובדים, במו"מ לקראת חוזה עבודה, ולא בבחינה המתאימה ל"זירת התגוששות משפטית" שבה היעדר תגובה עלול לעתים להתפרש כהודאה של הצד "השותק".
חרף האמור, ראה השופט לנכון לזכות את התובעת בפיצוי של 15,000 שקל נוכח מה שהגדיר כקורטוב של "חוסר תום לב" בדרך התנהלותו של בעל האולם במו"מ לקראת כריתת חוזה העבודה. בעניין זה, הזכיר השופט כי ההלכה הפסוקה היא שבמשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עבודה יש לנקוט באמות מידה מחמירות בכל הנוגע והמתייחס ל"תום הלב", וכי חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עבודה מתאפיינת בגילוי הדדי של העובדות הרלבנטיות. כך למשל, דרישת תום הלב בעת משא ומתן לקבלת עובד, מחייבת את המעסיק ליידע את העובד בדבר קיום (או היעדר) תקן למשרה בה הוא חפץ.
לדעת השופט, בעל האולם יצר במתכוון ערפול מסוים שבו לא העמיד את התובעת על טעותה לפיה חוזה עבודה לא נכרת ולא ייכרת בטרם הוא יבדוק אם אכן פיטוריה של עובדת אחרת יכנסו לתוקף, או בטרם הוא יקבל גם את חוות דעתה החיובית של רעייתו. העובדה כי גם התובעת לא הייתה צריכה להיחפז ולהגיע למסקנה כי קיימת "גמירות דעת" לכריתת חוזה עבודה מחייב, אינה משחררת את המעסיק מאחריותו ל"תום לב מוגבר" בעת מו"מ לקראת כריתת חוזה עבודה. עם זאת, מאחר שמידת חוסר תום הלב מצד המעסיק במקרה זה הייתה ברף הנמוך, פסק השופט לתובעת פיצוי בסך 15,000 שקל בלבד. כמו כן, מאחר שהתובעת הגישה תביעת ענק וזכתה רק בחלק קטן ממנה – נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
