שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > אסיר שהורשע ברצח בגרמניה לא יוכל לגשת לוועדת שחרורים לאחר 15 שנה

חדשות

אסיר שהורשע ברצח בגרמניה לא יוכל לגשת לוועדת שחרורים לאחר 15 שנה
אסיר שהורשע ברצח בגרמניה לא יוכל לגשת לוועדת שחרורים לאחר 15 שנה
13/03/2018, עו"ד רונן שיכמן

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אסיר עולם שהועבר לישראל לאחר שהורשע בבית משפט גרמני ברצח אשתו, על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה לא יהיה רשאי לגשת לוועדת שחרורים מיוחדת בתום 15 שנות מאסר כפי שנקבע בדין הגרמני, במקום לאחר 20 שנה כפי שקובע הדין הישראלי

המערער, אזרח ותושב ישראל, הכיר בשנת 1992 אזרחית גרמניה ששהתה בישראל למשך מספר שנים. השניים נישאו בניו יורק כעבור מספר שנים והמשיכו להתגורר בארה"ב. בשלהי שנת 1996 רקח המערער תכנית שסופה ברציחתה האכזרית של אשתו, מתוך שאיפה לזכות בתשלומי פוליסת ביטוח החיים שלה, שהוא היה מוטב בה. על מנת להוציא לפועל את מזימתו, הציע המערער לאשתו לנסוע עמו למאצ'ו פיצ'ו שבפרו, מתוך ידיעה כי יש לה עניין רב בביקור שם ומתוך אמונה כי ריבוי מעשי השוד האלימים במדינה זו, כמו גם תפקודן המוגבל של רשויות האכיפה – יקלו עליו להסוות את מעשיו ולחמוק מאשמה.

במהלך הטיול הציבו השניים את אוהלם המשותף באתר מחנאות שומם ולמחרת, בעלות השחר, ירה הנאשם בראשה של רעייתו מטווח קצר באמצעות אקדח 9 מ"מ, ושישה ימים לאחר מכן היא נפטרה. בעקבות האמור, הורשע המערער ברצח בבית המשפט המחוזי במינכן שבגרמניה, ונידון למאסר עולם בלתי קצוב. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט הפדראלי בגרמניה נדחה.

בשנת 2003 הביע המערער בפני הרשויות הישראליות בגרמניה את רצונו לשאת ביתרת עונשו בישראל, ובהמשך הגיש בקשה מתאימה. משזו התקבלה לבסוף לאחר ערעור, הוציא שר המשפטים צו מכוחו הועבר המערער לישראל בשנת 2007 והושם במשמורת. בשלב מאוחר יותר, נקצב עונשו של המערער ל-30 שנות מאסר בידי נשיא המדינה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2015 עתר המערער לכך שיוּתר לו להתייצב בפני ועדת השחרורים בחלוף 15 שנות מאסר, כפי שמורה הדין הגרמני, לעומת 20 שנה לפי הדין הישראלי. המדינה, אשר התנגדה לבקשה, הגישה מצדה הבהרות אודות הדין הגרמני, בהתבסס על מכתב שהועבר אליה ממשרד המשפטים במחוז בוואריה שבגרמניה. תחילה, סקר בית משפט קמא את הוראותיה של האמנה בדבר העברת נידונים (Convention on the Transfer of Sentenced Persons), אשר מדינת ישראל אשררה אותה והיא נקלטה לדין הישראלי בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של אסיר.

לאחר שבחן את האמנה ואת פרשנותה הנוהגת, מצא בית המשפט המחוזי כי בהליכי העברת אסיר בהתאם לאמנה ולחוק, הליכי קיצור העונש ומועדי השחרור על תנאי אינם מהווים חלק מהעונש המהותי אלא חלק מאכיפתו וחלים עליהם דיני המדינה המבצעת. עוד נקבע כי אין כל בסיס לטענת המבקש אודות הטעייתו בנוגע למשמעויות המשפטיות של העברתו לישראל.

נוכח האמור, הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון. לעמדתו, על מדינת ישראל, בתור המדינה האמונה על ביצוע עונש המאסר, להכפיף את נוהלי ועדת השחרורים לדין הנוהג במדינה שבה נשפט. לטענתו, תוצאה אחרת תפר את התחייבויותיה של ישראל במסגרת סעיף 10.2 לאמנה, שלפיה לא יהיה בהעברת אסיר כדי להחמיר בעונש שנגזר עליו במדינה השופטת. המערער חולק על קביעת בית משפט קמא שלפיה יש לראות בהליכי השחרור על תנאי כחלק מאכיפת העונש ולא כחלק מהעונש גופו. לעמדתו, מצוי משך המאסר בליבה של סוגיית העונש. לבסוף, טען המערער כי נפל פגם בהסכמתו לנשיאת יתרת מאסרו בישראל. בעניין זה, עמד המערער על הפער הניכר בין משך מאסרו אילו היה נותר בגרמניה, שם משוחררים אסירי עולם לאחר 15 עד 20 שנות מאסר באופן ממוצע, לבין זה הצפוי לו בישראל, שבה סיכוייו להשתחרר לאחר 20 שנות מאסר נמוכים. בנוסף סבר המערער כי פיתח ציפייה לכך שמעברו לישראל לשם נשיאה בעונשו לא יוביל להחמרה בעונשו, וזאת בין היתר על סמך מצגים שהוצגו לו בידי הרשויות בישראל.

השופט יוסף אלרון, אליו הצטרפו יתר שופטי ההרכב המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט דוד מינץ, קבע כי לא עלה בידי המערער להצביע על טעם ממשי שבעטיו יש לסטות מקביעותיו הבהירות והמנומקות של בית המשפט המחוזי, אשר היטיב לנתח את היבטיהן השונים של השאלות הטעונות הכרעה והגיע למסקנות מבוססות ומשכנעות. תחילה, הציג אלרון את המסגרת הנורמטיבית בדבר ברירת הדין החל על אסיר אשר מועבר למדינת אזרחותו לשם נשיאה בעונשו. בהקשר זה, הבחין השופט בין הוראות הדין הנוגעות לממד העונש, אשר מבקשות להמשיך ולהחיל על האסיר את הכרעתה של הערכאה שבה נשפט, בהתאם לדין הנוהג במדינת המוצא; לבין ההוראות הנוגעות לממד האכיפה, אשר מסור במלואו למדינת היעד ולחוקיה.

לאחר מכן, פנה השופט לבחון כיצד נהוג לסווג את דיני השחרור על תנאי ממאסר, ומצא כי הגישה העקבית אשר מובעת במקורות חקיקתיים, פסיקתיים וספרותיים רלוונטיים רואה בהם חלק מממד האכיפה, אשר כפוף בהתאם לדיניה של המדינה האמונה על ביצוע העונש. לבסוף, סקר את ההסדר הפרטני בנושא שחרור מוקדם ממאסר של אסירי עולם, הקבוע בסעיף a57 לחוק העונשין הגרמני, ועמד על כך שאף לפי פרשנותו הפנימית של דין זה – נתפס ההסדר כחלק מאכיפת העונש.

עוד נקבע כי אין בתוצאה המוצעת משום החמרה בעונש שנגזר על המערער, ויש לדחות כאמור את טענתו להפרת מחויבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. לנוכח האמור, נקבע כי בהתאם לסעיף 9.3 לאמנה ולסעיף 11(א) לחוק, אשר מורים כי אכיפת העונש תהיה מסורה לאחריות המדינה הנעברת, ותתנהל בהתאם לחוקיה – יהיה זה הדין הישראלי אשר יהיה בר-תוקף בהליכי השחרור.

לבסוף נקבע כי לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, המסקנה היא כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפגם בהסכמתו להעברתו לישראל. נקבע, כי המסמכים שהונחו לפני בית המשפט העליון מלמדים כי המערער, כמו גם נציגיו השונים, היו מודעים לכך שהעברתו לישראל כרוכה בוויתור על זכויותיו לשחרור על תנאי על פי הדין הגרמני, ואף כי הובהרה להם משמעותו המלאה של ויתור זה. לפיכך, לא נותר אלא לקבוע כי הסכמתו של המערער ניתנה כדין, ואין בכוחו לחזור ממנה. על כן, נקבע כי יש לדחות את הערעור, ולקבוע כי המערער יהיה זכאי לעתור לשחרור על תנאי ממאסר על פי אמות המידה הקבועות בדין הישראלי, החל מחלוף 20 שנים ממועד תחילת מאסרו – ואף לא יום אחד קודם לכך.

 

ע"פ 5121/17

 

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
152 | S:150