חדשות

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של עובד לשעבר שחדר למפעל ממנו פוטר במסווה ושיסף את גרונו של מנהל העבודה שלו כנקמה על פיטוריו. נקבע, כי לא חל בנסיבות המקרה סייג אי שפיות הדעת וכי אין טעם להקל בעונש שנגזר עליו, שכלל שמונה וחצי שנות מאסר בפועל ופיצוי של 150 אלף שקל למתלונן

המערער, א.ד, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום, עבד המערער במפעל ולימים פוטר מעבודתו. סמוך לאחר מכן, ובשל הכעס שחש בעקבות פיטוריו, גמלה בלבו ההחלטה לרצוח את מנהל העבודה שלו. לשם כך רכש המערער סכין יפנית, הגיע אל המפעל כשהוא מחזיק בה בבגדיו, טיפס מעל הגדרות וניסה להפעיל את חיישן הנוכחות באמצעות טביעת אצבעו. משראה שהחיישן לא מזהה אותו וכי הוא אינו רשום כעובד במפעל, נטל דלי מים ושפך אותו על החיישן על מנת לוודא שלא יישארו סימני טביעת אצבעו על גבי החיישן.

לאחר מכן לבש המערער חלוק המשמש את עובדי המפעל על מנת להיטמע בין יתר העובדים עד שבשלב מסוים הבחין בו מנהל העבודה והורה לו להמתין לו בחצר. לאחר שהבהיר למערער שוב כי הוא אינו רצוי עוד במפעל, התרחק המערער מהמנהל וניגש אל השירותים, שם הוציא את הסכין מבגדיו, ניגש במהירות לחצר, התקרב אל המנהל שעמד עם גבו אליו וחתך בתנועת שיסוף את גרונו כך שזה נפל ארצה מדמם. לאחר מכן קפץ המערער מעל גדרות המפעל ורץ דרך השטח הפתוח לעבר תחנת האוטובוס הסמוכה עד שנתפס. כתוצאה ממעשיו, נגרם חתך עמוק לאורך צווארו של המנהל, נפגעו חלק מעצבי הפנים שלו והוא סובל מחוסר תחושה בפניו שתישאר ככל הנראה לצמיתות. אין מחלוקת כי המערער אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי ברקע ובעברו מחלת סכיזופרניה רדיפתית או סכיזואפקטיבית. לפיכך, התעוררה השאלה האם יש להחיל בנסיבות העניין את סייג "אי שפיות הדעת" המעוגן בסעיף 34ח לחוק העונשין.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בית המשפט המחוזי קבע כי הן מחוות הדעת הרפואיות והן מהתנהלותו של המערער ובפרט התכנון המדוקדק של האירוע, עולה המסקנה כי הוא לא היה במצב פסיכוטי בעת המעשה, וכי גם בהנחה שאכן היה במצב כאמור הרי שלא קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי למעשים אותם ביצע. לפיכך, הרשיעו אותו שופטי ההרכב בכל העבירות שיוחסו לו. בהמשך, גזר בית המשפט על המערער שמונה וחצי שנות מאסר בפועל; הפעלה במצטבר של ארבעה חודשי מאסר על תנאי שהושתו עליו עקב הרשעה קודמת, 18 חודשי מאסר על תנאי וחיוב בתשלום פיצוי בסך של 150,000 שקל לטובת המתלונן. בעקבות האמור, הוגש הערעור לבית המשפט העליון.

במסגרת הערעור, השיג המערער על דחיית טענתו לתחולתו של סייג אי־שפיות הדעת. לשיטתו, עלה בידו להניח תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע כי אכן היה שרוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות, וכי מצבו זה הוא שהוביל אותו למעשים שתוארו בכתב האישום. מנגד, סבור המערער כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל יתר לממצאי בדיקתו על ידי מתמחה בפסיכיאטריה במיון במרכז לבריאות הנפש בסמוך לאחר האירוע, בהדגישו את משכה הקצר של בדיקה זו, את חוסר היכרותה של המתמחה עם חומרי החקירה, ואת ניסיונה המקצועי המוגבל. עוד הפנה המערער לעברו הפסיכיאטרי ולאשפוזיו הקודמים, בהם יש כדי לבסס לדידו את לקותו בפסיכוזה בדמות מחשבות שווא של רדיפה בעת ביצוע העבירות.

השופטים אלרון, הנדל וקרא דחו את טענותיו הן נגד הכרעת הדין והן נגד העונש שנגזר עליו. לדברי השופט אלרון, בחינת חוות הדעת הפסיכיאטריות על פי אמות המידה שהותוו בפסיקה מלמדת כי בדין מצא בית המשפט המחוזי להעדיף את עמדתם של הפסיכיאטר המחוזי במחוז דרום ותורנית המיון במרכז לבריאות הנפש שקלטה את המערער כ-12 שעות לאחר האירוע. עוד צוין כי קביעתו של בית המשפט המחוזי עוגנה היטב בהתרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותם וממקצועיותם של מומחים אלו ובעובדות המקרה, ובכללן התנהגותו של המערער, אשר אינה מרמזת על קושי מצדו להבין את הפסול שבמעשיו. מנגד, בחוות דעתו של הפסיכיאטר המומחה מטעם ההגנה נתגלעו קשיים והוא נמנע מהתייחסות לגרסתו המתפתחת של המערער.

לנוכח האמור, לא נותר ספק, לדעת אלרון, ביחס לכשירותו של המערער לשאת באחריות פלילית בשל מעשיו וכי התבוננות בחומר הראיות בכללותו, לרבות חוות הדעת המקצועיות שהוגשו, אינו מוליך אלא למסקנה אחת שלפיה הבין המערער את מעשיו ואת הפסול שבהם, ואף היה יכול להימנע מהם. אשר על כן, קבע כי יש לדחות את טענתו לתחולת סייג אי־שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. כן נקבע כי לא מתעורר כל קושי לקבוע כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת ניסיון לרצח, לרבות רכיב ה"החלטה להמית".

לבסוף, דחה השופט אלרון גם את ערעורו של המערער על גזר הדין שהושת עליו. הוזכר, כי המערער פעל באכזריות רבה על מנת ליטול את חייו של אדם חף מפשע, ולו רק בשל שהלה החליט לפטרו בשל טעות שביצע. "חדור תחושת נקם עזה, תכנן המערער מבעוד מועד כיצד יוציא אל הפועל את מזימתו וימלט עצמו מזירת האירוע, תוך הפקרת המתלונן למותו וחמיקה מאחריות בשל מעשיו", כתב אלרון. "קור רוח זה הוסיף ללוותו תוך כדי הביצוע בפועל, עת ניסה לטשטש את עקבותיו ולהסתוות לאחד מעובדי המפעל. בזיהויו על ידי המתלונן לא היה כדי להניאו מהגשמת המטרה השפלה ששם לעצמו, ולאחר שהתרחק מאזור החצר שב אליה כדי לשסף את גרונו של קורבנו המיועד. אף לאחר שנוכח בתוצאה החמורה שגרם, לא איבד המערער את עשתונותיו ולא נתקף תחושת חרטה, אלא מילט עצמו מזירת האירוע".

נוכח הנסיבות המתוארות, נקבע, לא ניתן לחלוק על כך שעונש המאסר בפועל אשר הוטל על המערער היה מקל באופן ממשי, נוכח המשקל שנתן בית המשפט המחוזי לנסיבותיו הנפשיות החריגות של המערער. לפיכך, סבר אלרון כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט משקפת כברת דרך לא מבוטלת שאותה הלך לקראת המערער, ולא נדרשת התערבות נוספת בערעור.  המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד שרית גולן-שטיינברג. המדינה יוצגה ע"י עו"ד יאיר חמודות.

ע"פ 9045/16