בית משפט השלום בת"א חייב את חברת התחבורה הציבורית "מטרופולין" לשלם לתושב צור יצחק אלפי שקלים בגין נזקים שנגרמו לו עקב איחורים וביטולים של קווי אוטובוס שהיא מפעילה. ביהמ"ש: "איחורים ותקלות הם חלק משגרת החיים וכשמדובר בשירות שניתן בהיקף רחב יש לקחת בחשבון את שיעור האיחורים והתקלות לצורך בחינת גובה הפיצוי"
התובע, המתגורר בישוב צור יצחק שבדרום השרון, נדרש לשירותי תחבורה ציבורית ממקום מגוריו וחזרה אליו, לרבות קווים בהפעלת חברת "מטרופולין". בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בת"א נגד החברה ונגד משרד התחבורה, עתר התובע לפיצוי של 60 אלף שקל בגין 17 מחדלים וליקויים בשירות החברה שהתפרשו על פני 10 חודשים, שלטענתו גרמו לו לנזקים. מחדלים אלו כוללים, בין השאר, ביטולים של קווי אוטובוס לתקופות ארוכות של חודש ימים, חריגה של אוטובוסים מלוחות הזמנים (הקדמה או איחור), אי עצירת אוטובוסים בתחנה, הימנעות מפרסום של הודעות מפורשות ועדכניות אודות ביטול קווים ושינויים בקווים ובלוחות הזמנים.
לדידו של התובע, מטרופולין והמדינה הפקירו אותו בתחנות בהמתנה לאוטובוסים שלא יגיעו והותירו אותו להסתדר בעצמו, חסר אונים, בחוסר ידיעה, מתבוסס בעלבון והשפלה, תוך זלזול בזמנו, בסדר יומו ובכספו. התובע הדגיש כי נוכח היותה של מטרופולין הספקית הבלעדית והיחידה של שירותי תחבורה ציבורית ליישוב מגוריו, ובהיעדר חלופות אחרות באזור השרוי במצוקה ומחסור של תחבורה ציבורית, נוצרת הסתמכות ותלות שלו בשירותי החברה כדי לצאת ממקום מגוריו ולחזור אליו. התובע טען כי במהלך התקופה מושא התובענה פנה בתלונות לחברה אך דבר לא נעשה, ועד היום לטענתו ממשיכה מטרופולין להפר את תנאי הרישיון להם היא מחויבת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת שרון הינדה קיבלה את התביעה וקבעה כי התובע הוכיח 10 מקרים מתוך ה-17 להם טען בתביעתו. עם זאת, לדברי השופטת, בחינת הראיות שהביא התובע להוכחת הנזק הממשי שנגרם לו מלמדת כי נזקו עומד על סכום נמוך לאין שיעור מהסכום הנתבע. עוד הוסיפה כי התובע הסתפק בהבאת היקף ראיות מצומצם ביותר להוכחת נזקיו ללא הסבר מניח את הדעת וכי היקף הנזק הממוני שהוכיח עומד על סך של 254.80 שקל.
לצד האמור ציינה השופטת כי התובע עושה שימוש בשירות ציבורי אשר כפוף לתנאי רישיון, מבוקר ומחייב הקפדה על כללי הרישיון והוראות התקנות בכל הנוגע לשירות הניתן שאם לא כן ייחשב הפרת חובה חקוקה ויש רצון לתמרץ את הציבור לתבוע בגין הפרות כאלה כחלק מהבקרה על השירות הניתן. מנגד, משמדובר בתביעת נזקו של יחיד, נבחן המקרה לגופו ובהתאם נבחנת יכולתו של התובע הספציפי למזער נזקיו בהתאם ליכולת האישית שלו.
לדעת השופטת, התובע יכול היה לעשות שימוש בחלופה לשירות הציבורי בדרך של שימוש במונית או ברכב כפי שטען שעשה בחלק מהמקרים ובדרך זו למזער את נזקיו. זאת ועוד, איחורים ותקלות הם חלק משגרת החיים וכשמדובר בשירות שניתן בהיקף רחב יש לקחת בחשבון את שיעור האיחורים והתקלות לצורך בחינת גובה הפיצוי. במקרה זה, העיד נציג המפקח על התעבורה כי המדובר בשיעור תקלות מזערי ועדותו זו לא נסתרה. לאור כל אלה נקבע כי הנזקים הלא ממונים מצדיקים פיצוי על הצד הנמוך ולא בהיקפים שנתבעו על ידי התובע.
באשר לפיצוי ללא הוכחת נזק, צוין כי בתי המשפט נזהרים בפסיקת פיצוי כזה וייטו לפסוק על הצד הנמוך משום שפיצוי כזה צריך לשקף את האינטרס הציבורי ההרתעתי ולא להעשיר את התובע בסכומים מופרזים כפי שתבע. לאור האמור, נקבע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,000 שקלים בגין כל מקרה מוכח בו היה בדרך לעבודה ובסך של 500 שקלים בגין כל מקרה מוכח בו היה בדרכו הביתה. סך הכל, מסתכם הפיצוי שישולם לתובע על סך של 6,754.80 שקלים.
לבסוף נקבע כי התובע לא הוכיח כי המדינה התרשלה בביצוע הבקרה והפיקוח על מטרופולין ואף לא בהפעלת מערך תלונות הציבור, וזאת לו רק בשל העובדה כי כלל לא פנה אליה. בנסיבות אלה התובע לא הוכיח תביעתו כנגד המדינה ועל כן התביעה כנגדה נדחית.
