חדשות

הותר לפרסום: בספטמבר האחרון קיבל בית המשפט לענייני משפחה תביעה שהגישה רונית יגל, ששני ילדיה יהב ועדן ז"ל נזרקו אל מותם מבניין גבוה ע"י אביהם בשנת 2013, נגד אחותו של האב שפרסמה שורת פוסטים קשים ומכפישים בהם טענה בין היתר כי האם היא שרצחה את ילדיה במעשיה והתנהגותה. השופטת: "הנתבעת בחרה באופן מודע ומכוון לנסות ולהסיט את האש מכיוונו של אחיה המנוח לעברה של רונית"

בערב חג הסוכות תשע"ד (ספטמבר 2013) נזרקו אל מותם מבניין גבוה יהב ועדן גור ז"ל, שני ילדים רכים, ע"י אביהם אלי גור שקפץ אחריהם אל מותו. האירוע הטראגי קיבל מטבע הדברים הד תקשורתי גדול, והתקשורת מיהרה להגדיר את האב כמי שלא היה ראוי לשאת את התואר "אבא" וכמפלצת חסרת לב. הנתבעת, אחותו של האב, מצאה עצמה מול אותן האשמות וביקשה לצאת להגנת שמו של אחיה, שלטענתה ביצע את המעשה הנורא והאכזרי מתוך מצוקה אליה דחקה אותו אם הילדים, רונית יגל. בתוך כך, פרסמה אחותו של האב מספר פוסטים באינטרנט שכללו טענות קשות ביותר כלפי התובעת, בעקבותיהם הגישה זו תביעת לשון הרע בסך חצי מיליון שקל לבית המשפט לענייני משפחה. לאחרונה הותר לפרסם כי בספטמבר האחרון קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 180 אלף שקל.

בפוסט הראשון, שפורסם יום לאחר הרצח, תיארה הנתבעת את אחיה כבחור לתפארת שנדחק ע"י התובעת לפינה, והעלתה טענות כלפי התנהלותה של התובעת בבית ובכלל זאת שלא ניקתה ולא שטפה כלים, הייתה בעברה נערת ליווי, התרועעה עם גברים אחרים, הרחיקה את האב ממשפחתו ועוד. בפוסט נוסף שפרסמה יומיים לאחר הרצח הציגה הנתבעת את אחיה כקורבן של המערכת והטיחה בתובעת האשמות כי הגישה תלונות שווא על אלימות וכי היא שקרנית פתולוגית ומניפולטיבית שידעה כיצד ללחוץ על הנקודות הרגישות של האב כדי לגרום לו לצאת מדעתו. במסגרת זו הציגה הנתבעת טיעון לפיו אחיה נגרר להתפרצות אלימה כלפי התובעת ולאחר מכן נס מהמקום ותוך כדי מצוקתו בחר להתאבד ולקחת עמו את ילדיו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בפוסט נוסף, שפרסמה ארבעה ימים לאחר הרצח, כתבה הנתבעת בין היתר כי התובעת מתעניינת בכסף וברכוש בלבד ימים בודדים בלבד לאחר שילדיה נרצחו וכי היא "שופכת את דמו" של האב ו"רוקדת בשצף קצף על דמו". בהמשך התראיינה הנתבעת לערוץ 2, ולאחר מכן כתבה פוסט נוסף בו ביקשה לדייק את הדברים שעלו בראיון. בין היתר כתבה הנתבעת כי אינה יכולה להביע תנחומים ל"אישה שבמעשיה והתנהגותה רצחה את אחי ואת ילדיו", כי התובעת "הרגה את ילדיה", וכי היא "במקום להיות אבלה על ילדיה ראשה עסוק בתכנון הנקמה במשפחה, אישה נקמנית, שקרנית ומניפולטיבית".

תשעה ימים לאחר הרצח פרסמה הנתבעת פוסט נוסף, בו סקרה חלק מהתגובות שקיבלה לפוסטים שפרסמה והגיבה לאותם מגיבים. בין היתר כתבה כי לא ייתכן שהתובעת פתאום גילתה "מפלצת" במיטתה, וכי היא "פשוט החליטה למרר את חייו במסגרת המאבק המשפטי". בנוסף, פרסמה הנתבעת פוסט בתגובה לכתבה שעלתה באתר YNET בנושא, במסגרתו טענה כי אחיה אינו הרוצח אלא הקורבן וכי מי שרצח אותו ואת ילדיו היא התובעת במעשיה והתנהגותה.

השופטת נאוה גדיש קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבעת לפצות את התובעת ב-180 אלף שקל. תחילה נדרשה השופטת לשאלה האם הדברים שפרסמה הנתבעת מהווים לשון הרע. ביחס לפרסום הראשון קבעה כי ברור שהלשון בה בחרה הנתבעת לנקוט עולה כדי לשון הרע, שכן לומר על אם שאיבדה את ילדיה בנסיבות כה טרגיות שהיא זו שרצחה אותם, יום בלבד לאחר הרצח, זו אמירה שיש בה כדי לבזות, להשפיל ולפגוע בה. אשר לפרסום השני, קבעה השופטת כי מעבר לכך שהצגת המצב על ידי הנתבעת הייתה מבוססת על השערות בלבד, אין באמור משום לשון הרע כלפי התובעת. זאת, למרות שאמירות לפיהן אישה אשמה באלימות הננקטת כלפיה הן אמירות חסרות טעם שאין להן מקום בישראל במאה ה-21. אשר לכינויים "שקרנית פתולוגית ומניפולטיבית", גם אלו אינן מהוות לשון הרע לדעת השופטת, שכן לא כל מילה שלילית או אף מילת גנאי יכולה להצדיק תביעת לשון הרע, גם אם אין לה מקום וגם אם נאמרה מתוך כונה לבזות. גם ביחס לפוסט בו הגיבה הנתבעת לתגובות שקיבלה קודם לכן, קבעה השופטת כי לא מדובר בדברי לשון הרע, גם אם הדברים מקוממים ונאמרו בחוסר טעם משווע.

ביחס לפוסט השלישי, קבעה השופטת כי האמירות לפיהן התובעת "רוקדת בשצף קצף" על דמו של האב וכי כאבה וצערה אינם אמיתיים – הן אמירות שיש בהן כדי לבזותה ולהשפילה, בפרט כאשר אלו נכתבו ימים ספורים לאחר שזו איבדה את שני ילדיה הרכים בנסיבות כה קשות. למסקנה זו הגיעה השופטת גם ביחס לאמירות שנכתבו בפוסט הבא, לפיהן התובעת רצחה את ילדיה ואינה אבלה על מותם. כך, גם ביחס לפוסט שכתבה הנתבעת בעקבות הכתבה באתר YNET, בו העלתה טענות דומות.

אחר הדברים הללו פנתה השופטת לבחון את טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת. נקבע, כי אין לקבל את טענתה לפיה לא מדובר ב"פרסום" לפי החוק, שכן כתיבת דברים במחשב ופרסומם ברשת האינטרנט לציבור הרחב, ממלא יסוד זה. בכל הנוגע להגנת האמת בפרסום ותום הלב, קבעה השופטת כי הנתבעת לא הוכיחה שהיה אמת באיזה מהפרסומים השונים בפרסמה, לרבות ביחס לטענתה כי התובעת עבדה בחו"ל כנערת ליווי או הגישה תלונות שווא נגד בעלה. עוד נקבע כי אין לראות בנתבעת כמי שפעלה בתום לב, שהוא תנאי יסודי למתן הגנה למפרסם לפי החוק, שכן היא הייתה נחושה לנסות ולהגן על אחיה חרף המעשה הנפשע שעשה ובחרה להשתלח דווקא בתובעת, שנותרה המומה וכואבת.

עוד דחתה השופטת את הטענה כי הנתבעת לא ידעה שהתובעת עלולה להיפגע מהפרסום, שכן היא בחרה באופן מודע ומכוון לנסות ולהסיט את האש מכיוונו של אחיה המנוח לעבר גיסתה. בנוסף, לא ניתן לטעון כי הייתה לנתבעת חובה מוסרית, חוקית או חברתית לפעול כפי שפעלה, לא כל שכן באופן בו בחרה להתנסח. לדעת השופטת, טענה מסוג זה יכולה הייתה להצדיק אולי את הביקורת הנוקבת שהועלתה כלפי רשויות הרווחה, בתי המשפט ואולי התקשורת, אולם לא בכל הנוגע לפרסומים הקשים כלפי התובעת. בנוסף, סברה השופטת כי לא ניתן לומר שהפרסום נעשה לשמירת "עניין כשר" של הנתבעת או של אחיה המנוח, ולא ניתן לומר כי היה בו משום הבעת דעה ותו לא.

יחד עם זאת, סברה השופטת כי ביחס לחלק מהאמירות ניתן לומר שמדובר בהבעת דעה לגיטימית של הנתבעת, חרף העיתוי והאופן שבו הן נאמרו. בעניין זה התייחסה השופטת לטענות כלפי הורותה של התובעת או באשר לאהבה שהייתה לה לילדיה. מנגד, כאשר נאמר על אישה שאיבדה את שני ילדיה הרכים בנסיבות כה קשות, שהיא רצחה את ילדיה או שהביאה למותם, או שכאבה וצערה מזויפים – לא ניתן להיאחז בטענה כי מדובר בהבעת דעה בלבד. זאת, ביתר שאת כאשר הדברים נאמרו ימים ספורים לאחר אותו רצח נתעב.

ביחס לגובה הפיצוי, קבעה השופטת כי אין להתעלם מהמצב בו הייתה הנתבעת שרויה במועדי הפרסום, כשהיא עצמה יושבת שבעה בעקבות מות אחיה ושומעת מכל עבר ביקורת נוקבת עליו ונאלצת להתמודד עם האופן שבו הוא מוצג בכלי התקשורת. בנסיבות העניין, החליטה השופטת שלא לפסוק לתובעת את הסכום המרבי לכל פרסום (50 אלף שקל) וחייבה את הנתבעת בפיצוי עבור כל הפרסומים בסך 180 אלף שקל, בתוספת 25 אלף שקל הוצאות משפט. בנוסף, קבעה כי עליה להסיר את הפרסומים שביחס אליהם נקבע כי היה בהם משום לשון הרע. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד תמי קלנברג-לוי. הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד יעקב פינקוביץ'.

תמ"ש 47269-06-14