בית המשפט לתביעות קטנות פסק פיצוי של 10,000 שקל לכלה שהשמלה שנתפרה עבורה נפלה מספר פעמים במהלך יום החתונה, מה שגרם לה לטענתה למבוכה רבה ואף לחשיפת גופה לעיני כל האורחים. השופט: "מקרה כזה מהווה השפלה ועוגמת נפש לכל כלה באשר היא ובפרט כאשר מדובר בבחורה נוצרייה, אשר צניעות מהווה ערך עליון מבחינתה ומבחינת משפחתה"
לגרסת התובעת, במהלך חודש מרץ 2016 פנתה לנתבעת, בעלת סלון כלות, לצורך הזמנת שמלת כלה ליום חתונתה שעתיד היה להתקיים חצי שנה לאחר מכן. עלות השמלה הסתכמה בסך של 8,000 שקלים. לטענתה, היא שיתפה פעולה בצורה מלאה עם התופרת והתייצבה בסלון הכלות בכל פעם שנדרשה להגיע למדידה. המדידה האחרונה של השמלה הייתה תקינה, אך יחד עם זאת ביקשה התובעת לתקן את העליונית ואת ההינומה שכן אלה לא נעשו כפי שביקשה, ואכן תיקונים אלה בוצעו.
לטענת התובעת, ביום החתונה כשלבשה את השמלה, היא חשה כי היא רפויה והחצאית הפנימית של השמלה אינה תואמת את מידתה. בהמשך, ולאחר שניסיונות להדק את החצאית כך שתתאים למידותיה לא צלחו, הגיעה עובדת מטעם הנתבעת על מנת לנסות לפתור את הבעיה שנוצרה, וזו הידקה את השמלה עם גומייה אותה הביאה מבעוד מועד על מנת שהשמלה לא תיפול.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאחר תיקוני העובדת החלה מסיבת החתונה, אלא שלדברי התובעת כבר במהלך הריקוד הראשון החלה שמלת הכלה ליפול, והחזה שלה נחשף לעיני כל האורחים. לאור האמור, ניסו אחיותיה וגיסותיה לפתור את הבעיה שנוצרה תוך חיבור הכתפיות של השמלה עם חוט ומחט שמצאו, ולאחר שעה קלה חזרה התובעת לרחבת הריקודים, עם שמלה תפורה בחוטים צהובים שבלטו לעיני כולם.
לאחר שובם מירח הדבש, פנו התובעת ובעלה לנתבעת וביקשו החזר בגין רכישת השמלה אך זו סירבה בתוקף למרות שהודתה כי היו תקלות בשמלה. נוכח האמור, הגישה התובעת תביעה קטנה לבית המשפט לתביעות קטנות בקריות, בה עתרה לפיצוי בסך 33,500 שקל בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה ולבעלה ביום החתונה והן לאחר מכן. לטענת התובעת, התרשלותה של הנתבעת או של העובדת בתפירת השמלה והחצאית גרמה לה לצער, לעוגמת נפש ולמבוכה גדולה ביום שלו חיכתה שנים רבות.
הנתבעת מצדה, טענה כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית וכי התופרת תפרה את השמלה בהתאם לדרישות התובעת תוך התייחסות לסוג הבד וצורת השמלה שהתובעת בחרה. עוד הוסיפה כי משך כל תהליך תפירת השמלה והמדידות התובעת אישרה כי השמלה מתאימה למידותיה ולא הביעה כל הסתייגות, על אף שהייתה יכולה לעשות זאת במספר הזדמנויות. לפי גרסתה, בשמלה היו "ניתים" להידוק השמלה לפי מידותיה, אולם ככל הנראה הגורם שהלביש את השמלה לתובעת לא היה מקצועי ולא ידע להדק את השמלה נכון לגופה. עוד צוין כי לאור בקשת התובעת הגיעה העובדת מטעם סלון הכלות לבית החתן לבדוק את תלונתה, ולטענת העובדת לא הייתה כל בעיה, התובעת לבשה את השמלה מחדש ואישרה כי השמלה לשביעות רצונה. מלבד האמור טענה הנתבעת כי התובעת הפרה את ההסכם ביניהן עת החזיקה בשמלה "כערובה" במשך 50 יום, וזאת, לטענתה, כאמצעי סחיטה ועל מנת לדרוש פיצוי מהנתבעת. לכך הוסיפה כי התובעת ובעלה גם הכפישו את שמה ושם עסקה. לאור האמור, הגישה בעלת הסלון תביעה שכנגד בה עתרה לפיצוי בגין העדר האפשרות להשכיר את השמלה ובגין עוגמת נפש.
סגן הנשיא, השופט ערן נווה, קיבל בחלקן את שתי התביעות. ראשית ציין כי אין חולק, שהתובעת שכרה שמלת כלה מהנתבעת בתפירה אישית קרי, תוך התאמה למידות גופה, פקדה את עסקה של הנתבעת מספר פעמים על מנת לבצע מדידות של השמלה, והכל על מנת שהשמלה תותאם באופן מדויק לגופה. על אף האמור, התובעת הציגה תמונות מיום החתונה מהן עולה בבירור כי אכן השמלה והכתפיות נפלו, מה שגרם לחשיפת חלק מגופה. לפיכך, שוכנע השופט הן מעדותה של התובעת והן מהתמונות שהוצגו כי ככל הנראה מידות השמלה או החצאית לא הותאמו למבנה גופה של התובעת, מה שהוביל בסופו של יום לנפילת השמלה. מקרה כזה, לדעת השופט, מהווה השפלה ועוגמת נפש לכל כלה באשר היא ובפרט כאשר מדובר בבחורה נוצרייה, אשר צניעות מהווה ערך עליון מבחינתה ומבחינת משפחתה.
עוד הוסיף השופט כי אף מעדותה של העובדת שהגיעה לבית החתן על מנת לבדוק את הדברים, עולה כי אכן היתה בעיה בשמלה, כאשר העובדת ניסתה לפתור אותה על ידי גומייה שהביאה עמה. לאור האמור, קבע השופט כי דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה.
מנגד, לא מצא השופט בטענות התובעת או בעדותה ועדות בעלה כל הסבר המניח את הדעת לסיבה בעטיה הם החזיקו בשמלה תקופה ארוכה - משך כ- 50 יום מבלי להשיבה לבעליה, במיוחד לאור העובדה כי מדובר היה בשמלה שכורה ולא קנויה. לדעת השופט, על אף שלא הוצג בפני בית המשפט ההסכם בין הצדדים ממנו ניתן ללמוד על המועד המדויק בו נדרשה התובעת להשיב את השמלה, הרי שתקופה של 50 יום אינה תקופה סבירה כלל ועיקר ויש לכך משקל. בעניין זה דחה השופט את טענות התובעת לפיהן לא החזירה את השמלה לאור העובדה ששהתה בירח דבש או שלא ניתן היה לשוחח עם הנתבעת, וקבע כי לו רצתה היא יכולה היתה בנקל להשיב את השמלה למי מעובדיה של הנתבעת, ללא קשר להסגות שהיו לתובעת לעניין השמלה. יחד עם זאת, דחה השופט את טענות הנתבעת לפיהן ניתן היה להשכיר את השמלה בסכום של 6,000 שקל 4 פעמים לפחות.
לאור כל האמור, פסק השופט לתובעת (הכלה) סך של 8,000 שקל בגין השמלה ו-10,000 שקל עבור עוגמת הנפש והוצאות נוספות. מנגד, קבע כי יש להפחית את הסך של 8,000 שקל בגין אחזקת השמלה למשך התקופה האמורה. יוצא מן האמור, שהתובעת תפוצה בסך של 10,000 שקל בצירוף אגרת בית משפט ששולמה.
