בית משפט השלום בטבריה קיבל תביעה שהגיש עו"ד נגד לקוחותיו בטענה כי הגישו נגדו מכתב תלונה מכפיש ללשכת עורכי הדין, בו טענו שזייף חתימה על גבי ייפוי כוח, שלח יד בכספי פיקדון והעלים מס. נקבע כי הלקוחות ייחסו לעוה"ד מעשים פליליים שלא הוכחו, וכי הייתה להם כוונה לפגוע בעוה"ד פגיעה גדולה מהסביר
התובע הוא עו"ד במקצועו אשר בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה ניהל משרד עורכי דין עצמאי. בין לקוחותיו של עוה"ד היה אדם שנפטר בשנת 2015 ובנו, ששכרו את שירותיו לצורך טיפול בענייניהם השונים. לטענת עוה"ד, הוא ייצג את המנוח בתביעה משפטית בבית המשפט המחוזי, למתן פסק דין הצהרתי ולביטול עסקת מכר במקרקעין שהסתמכה על צוואה מזויפת שערך אחיו לסבתו המנוחה, בין אחיו של המנוח לבין אדם נוסף. במסגרת ההליך, ניתן פסק דין לטובת המנוח, הצוואה המזויפת בוטלה והבעלות במקרקעין חזרה ונרשמה על שם סבתו המנוחה של המנוח.
במסגרת פסק הדין בתיק המחוזי, פסק בית המשפט 25,000 שקל הוצאות ושכר טרחה לטובת המנוח. מכוח פסק הדין, ובהסכמת המנוח, פתח עוה"ד תיק הוצאה לפועל לגביית ההוצאות ושכר הטרחה, ואף שילם אגרת פתיחה תיק בסך של 277 שקל, הכול כפי שהוסכם בין התובע למנוח. לטענת עוה"ד, על מנת להתעשר על חשבונו ולחמוק מתשלום שכר הטרחה המגיע לו מהמנוח, טען האחרון טענה שקרית לפיה עוה"ד זייף את חתימתו על גביי ייפוי הכוח שהוגש יחד עם פתיחת תיק ההוצל"פ ופגע שלא כדין בשמו הטוב ובמוניטין שלו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נטען, כי בחודש דצמבר 2014 חזר המנוח על טענה זו בדבר זיוף חתימתו על ידי עוה"ד על גבי ייפוי הכוח וזאת בפני פקידים והקהל בלשכת ההוצל"פ והוציא את דיבתו רעה. בנוסף, נטען כי המנוח איים על עוה"ד שאם לא יוותר על תביעת שכר הטרחה הוא "יתפור לו תיק" פלילי בעניין זיוף החתימות וכי יגיש נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין ויפעל להוצאתו מן הלשכה. לטענת עוה"ד, המנוח מימש את איומו ובחודש ינואר 2015 הגיש מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין בו טען נגדו טענת זיוף בידי מורשה. כמו כן, בשיחה שערך עם סוכן הביטוח נשמע ברקע קולו של המנוח כשהוא מקלל את עוה"ד ואומר "חזיר בן חזיר". בנוסף, המנוח הקליט הודעות קוליות בתא הקולי של הטלפון הנייד של עוה"ד, בהן הוא מקלל אותו ומכנה אותו "מנוול". מלבד זאת, עובר לפטירתו יצר המנוח קשר עם מספר לקוחות של עוה"ד והוציא בפניהם את דיבתו, הכפיש את שמו והסית ושידל אותם לפעול כנגדו ולהגיש נגדו תלונות למס הכנסה וללשכת עורכי הדין. כל זאת כדי להתנקם בו, לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב ובמוניטין שבנה.
באשר לבנו של המנוח נטען כי אף הוא שלח מכתב תלונה ללשכת עוה"ד, בו טען כי התובע שלח ידו בכספי פיקדון שהופקד בקופת בית הדין האזורי בנצרת בסך של 3500 שקל במסגרת הליך בו ייצג את הנתבע וכן העלים מס. טענות אלו, לפי הנטען, הן טענות שקריות שנטענו במטרה לסחוט את עוה"ד שישלם במקום הנתבע את החוב בתיק ההוצל"פ.
הנתבעים, יורשתו של המנוח ובנו, הכחישו את הטענות בכתב התביעה וטענו כי התביעה קנטרנית, טורדנית ומוגשת בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים ומטרתה להפעיל עליהם לחץ בלתי הוגן על מנת להתעשר על חשבונם ולגרום להם טרחה מיותרת והפסד כספי. הנתבעים אינם מכחישים כי עורך הדין ייצג אותם, אולם טענו כי שילמו לו את מלוא שכר טרחתו בכל עניין בו נתן להם שירות משפטי. הנתבעים טענו כי הטיפול המשפטי שניתן להם על ידי עוה"ד היה כושל וכי המנוח מעולם לא ייפה את כוחו של עוה"ד לייצגו בגביית סכום ההוצאות הפסוק ומעולם לא נתן את הסכמתו לכך שהוא יקבל את הסך הפסוק הזה לידיו. בנוסף, נטען כי המנוח מעולם לא חתם על ייפוי כוח לצורך פתיחת תיק ההוצל"פ וכי המנוח ובנו מעולם לא קיללו ולא הזכירו את שמו של עוה"ד באופן ובצורה שלילית כלפי צדדים שלישיים.
השופטת ברכה לכמן מבית משפט השלום בטבריה קיבלה את התביעה ופסקה לעורך הדין פיצוי בסך של 25 אלף שקל. תחילה קבעה השופטת כי לא הוכחה טענת עוה"ד לפיה המנוח קילל אותו בלשכת ההוצאה לפועל והטיח בו את הטענה בדבר זיוף ייפוי הכוח, בפני פקידים וקהל בלשכה. בנוסף, נקבע כי לא הוכחה הטענה לפיה המנוח דיבר סרה בעוה"ד בפניו של סוכן הביטוח, בן דודו של המנוח.
בעניין הטענה לפיה המנוח הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין, בה טען כי עוה"ד זייף את החתימה על ייפוי הכוח, נקבע כי המדובר במסמך בכתב אשר מוען לגוף אחר זולת הנפגע, הוא לשכת עורכי הדין, ולכן מדובר ב"פרסום" כלשון החוק. בשאלה האם מכתב התלונה נופל בגדרו של לשון הרע, נקבע כי המנוח ייחס לעוה"ד מעשים של הונאה וזיוף, והלכה למעשה משום ניסיון להוצאת כספי שכר הטרחה במרמה. זאת ועוד, הוא אף ממליץ ללשכת עורכי הדין להעביר את החומר למחלקת הונאה במשטרה. לדעת השופטת, בהטחת האשמות חמורות מעין אלה בתובע כעורך דין, יש משום הטלת דופי חמור ביושרו המקצועי, העלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו הן בעיני החברה בכללותה והן בעיני חוג חבריו למקצוע. משכך, מדובר בפרסום העומד בתנאי החוק ובדברים שנכתבו יש כדי למלא את הגדרת "לשון הרע" שבחוק.
על יסוד מסקנה זו, פנתה השופטת לבחון האם קיימת למנוח הגנה כלשהי הקבועה בחוק. בכל הנוגע להגנת "אמת דיברתי" שנטענה ביחס לזיוף החתימה על גבי ייפוי הכח, ציינה השופטת כי גרסתו של עוה"ד כפי שהובאה בתצהירו ובעדותו מהימנה, עדותו הייתה עקבית וללא סתירות באשר למועד החתימה על ייפוי הכוח, שנחתם לאחר קבלת פסק הדין בתיק המחוזי, דבר שמחזק את הטענה כי ייפוי הכוח נחתם ביום מתן פסק הדין בתיק המחוזי, לצורך גביית שכר הטרחה מההוצאות שנקבעו במשפט ולא לצורך משפטי אחר. זאת ועוד, עוה"ד הציג חוות דעת גרפולוגית לפיה החתימה המופיעה על גבי ייפוי הכוח היא חתימתו של המנוח ולא הובאה חוות דעת נגדית לסתור זאת. בעניין זה, בחנה השופטת גם את עדות הגרפולוגית שהכינה את חוות הדעת וקבעה כי היא העידה עדות סדורה ועקבית וכי לא נמצאה סתירה בינה לבין חוות הדעת. משכך, המסקנה העולה היא כי החתימה על גבי ייפוי הכח היא אכן של המנוח ולכן לא עומדת לו הגנת האמת בפרסום.
בעניין הגנת תום הלב, נקבע כי המנוח עשה את הפרסום שלא בתום לב שכן הוכח כי התלונה ללשכה אינה אמת. זאת ועוד, עובר להגשת התלונה לא הוכח כי נעשתה כל פנייה מוקדמת, בכתב או בע"פ אל עוה"ד או כל ניסיון לערוך ולו בירור מינימאלי של העובדות באשר לחתימה על ייפוי הכוח.
בעניין התביעה נגד בנו של המנוח באשר להגשת התלונה ללשכת עורכי הדין, נקבע כי גם כאן מדובר בפרסום לשון הרע וכי לא הוכחו הטענות שנטענו על ידו בתלונה, שנגנזה מחוסר ראיות. עוד נקבע כי הבן לא היה תם לב, כפי שעולה מריבוי הגרסאות והסתירות בין עדותו לתלונתו, המקשה על היכולת לראות בו כמי שפעל בתום לב וכמי שהאמין בנכונות ובאמיתות טענותיו. הודגש, כי טענותיו היו חמורות והן עולות כדי מעשה פלילי ביחס למי שעוסק בעריכת דין, אך מהראיות שהובאו עולה כי מדובר בטענה עובדתית שאין בה ממש. הובהר, כי יש לאבחן שבתלונה מושא התביעה מדובר על הצגת עובדות כהווייתן ולא על הסקת מסקנות או הבעת דעה, ואין ליתן לעובדות שאין להן כלל בסיס, לחסות תחת מטריית תום הלב שכן במקרה כזה גובר אינטרס הפרט של הגנה על שמו הטוב של התובע על האינטרס הציבורי. עוד שוכנעה השופטת כי המניע להגשת התלונה היה לגרום נזק לעוה"ד הא ותו לא.
בקביעת סכום הפיצוי, סברה השופטת כי נגרמה לתובע כעורך דין עגמת נפש מרובה בהגשת תלונות על ידי הנתבעים ללשכת עורכי הדין, שלא הוכח כי יש בהן אמת וכי כל מטרתן הייתה גרימת נזק לעוה"ד. עוד צוין כי בנסיבות העניין, הגם שנסגר ההליך בלשכת עורכי הדין ללא הגשת קובלנה והתלונות נגנזו מחוסר ראיות, ישימה הוראת ס' 7 א(ג) לחוק באשר לגובה הפיצוי ללא הוכחת נזק, אך מנגד, לקולא, יש לזכור כי מדובר בתלונות שנשלחו ללשכת עורכי הדין ומשכך מעצם טיבן, תפוצתן קטנה מאוד ולא הוכח כי הגיעו לידי אנשים רבים. נוכח האמור, העמידה השופטת את סכום הפיצוי על 25 אלף שקל בתוספת הוצאות בסכום של 12 אלף שקל. הנתבעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד סאמר זרייק.
