בית המשפט העליון קיבל ערעור שהגיש נגד "אגד" לשעבר על קביעה בדבר התיישנות תביעה נזיקית שהגיש בשל נזק נפשי נטען שנגרם לו כאשר האוטובוס בו נהג הותקף ע"י מפגעים ב-1996. נקבע, כי הנהג אכן החל לסבול מתסמיני פוסט-טראומה בסמוך לאחר האירוע, אולם מצבו התדרדר רק בשנת 2000 ולכן תביעתו לא התיישנה
המערער, ששמו נאסר לפרסום, שימש במועד הרלוונטי כנהג בחברת "אגד". בשנת 1996, במהלך נסיעה מכיוון חברון לאזור בני-ברק, הותקף האוטובוס שבו נהג על-ידי מפגעים שהשליכו לתוכו בקבוקי תבערה. המערער הצליח למלט את האוטובוס מהאזור וטיפל בפצועים עד שהגיעו למקום כוחות הצלה וביטחון.
לאחר האירוע, החל המערער לעבוד במוסך של אגד. בשנת 2002 פנה המערער לראשונה לקבלת טיפול נפשי, בשל תסמינים שבאו לו, לטענתו, בעקבות הפיגוע. המערער אובחן כסובל ממצב קשה של פוסט טראומה (Post-Traumatic Stress Disorder, או: הפרעת דחק בתר-חבלתית) והוכר כנפגע עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הן בשל מצבו הנפשי לאחר האירוע והן בשל פציעה ביד שממנה סבל כתוצאה מתאונת עבודה במוסך. בהתאם, נקבעה למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30%.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2006 הגיש המערער תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי, בגדרה טען כי אגד ומשרד הביטחון אחראיים ביחד ולחוד לנזקים הנפשיים שנגרמו לו בעקבות הפיגוע. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה והגיע לכלל מסקנה כי נזקו של המערער התגלה לו מיד בסמוך לאחר האירוע, ועל כן, תביעתו התיישנה בחלוף 7 שנים מאז קרות האירוע, קרי עוד בשנת 2003. בנוסף קבע המחוזי כי אין תחולה, בנסיבות העניין, לכלל המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר משעה את מרוץ ההתיישנות במקרים שבהם הנזק נתגלה באיחור, ובתוך כך שלל את טענתו של המערער כי הנזק שהופיע אצלו בשנים הראשונות שלאחר האירוע הוא בבחינת "עניין של מה בכך".
בערעור שהגיש לבית המשפט העליון טען המערער כי נזקו התגלה רק בשנת 2002, אז פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בעקבות תסמינים חמורים שהתגלו אצלו בסמוך לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. המערער טען כי המצב הביטחוני המתוח הוביל אותו לחוות מחדש את האירוע ולסבול מהתקפי חרדה וסיוטים, עד שהתמוטט ונזקק לטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי. לפיכך, לשיטתו, תביעתו נכנסת להסדר ההתיישנות הייחודי הקבוע בפקודת הנזיקין, שעניינו נזק שהתגלה באיחור, ומשהוגשה בתוך תקופת עשר השנים הקבועה בהסדר זה – לא התיישנה.
המערער הוסיף עוד כי טענותיהם של אגד ומשרד הביטחון בדבר גילויו המוקדם של הנזק נסמכות על מסמכים רפואיים משנת 2002, שבהם תיאר את התפתחות מחלתו בפרספקטיבה של מבט לאחור. לטענתו, רק לאחר התפרצות הטראומה בשנת 2002 הוא יכול היה להבין את מצבו הנפשי המודחק לאורך השנים ועל כן אין ללמוד מהמסמכים האמורים כי הייתה לו מודעות לנזקיו כבר בסמוך לאחר האירוע. בהקשר זה הצביע המערער על כך שלא נרשמו הפרעות בתפקודו לאחר האירוע וכי הוא המשיך בעבודתו באגד ולכן טען כי נזקו הנפשי נתגלה, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, בשנת 2002, ועד אותה עת אף אדם סביר ובר דעת לא היה מגיש תביעה בגין נזק זה. אשר על כן, לטענתו יש לראות בשנת 2002 את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
ברוב דעות קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של הנהג ונקבע כי תביעתו לא התיישנה. המשנה לנשיאה חנן מלצר הסביר כי כדי לבסס טענה של גילוי מאוחר לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים – האחד נוגע לטיב או מהות הנזק שנדרש להתגלות בקרבו, והשני לאמצעים שננקטו על ידי התובע כדי לגלותו. במקרים שבהם הנזק הנטען שנגרם לתובע הוא פוסט טראומה, תחולתו של כלל הגילוי המאוחר מותנית בגילוי מאוחר של נזק אשר מסב לתובע הפרעה ניכרת בתפקודי היום-יום או מצוקה ממשית, ובכך שפנה לקבלת טיפול רפואי מעת שהחלו להופיע בקרבו תסמינים שיש בהם כדי להפריע לתפקודו.
במקרה זה, ציין מלצר, בית המשפט המחוזי התרשם כי המערער החל לסבול מנזקים נפשיים שאינם בבחינת "עניין של מה בכך", מיד בסמוך לאחר האירוע. זאת למד מלצר מהמסמכים הרפואיים בעניינו של המערער, אשר בהם נכתב כי התסמינים הפוסט-טראומטיים נתגלו בקרבו "מאז האירוע" או "מיד לאחר האירוע". משום כך, קבע בית המשפט המחוזי כי תביעתו של המערער כבר התיישנה בחלוף 7 שנים מאז קרות האירוע. עם זאת, לאחר קריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עיון בפרוטוקולים של הדיונים והתרשמות בלתי אמצעית מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בענייננו של המערער – הגיע המשנה מלצר למסקנה כי בנסיבות העניין מתחייבת תוצאה שונה.
לדעת מלצר, בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב מדי בהכרעתו לתיאור הלקוני שהובא במסמכים הרפואיים בדבר התסמינים מהם סבל המערער, ובהתאם נתן משקל נמוך מדי לשאר נסיבות המקרה, לרבות לאופן שבו המערער נהג ביחס למחלתו בפועל. לדברי השופט, מהמסמכים אכן נובע שהמערער החל לסבול מקשיים מיד לאחר קרות האירוע, אולם הם אינם מלמדים על חומרת התסמינים או על טיב הקשיים התפקודיים שהמערער חווה בעקבותיהם לאורך הזמן.
יתרה מכך, נקבע, המסמכים אינם מתארים את ההתדרדרות ההדרגתית שחלה במצבו של המערער במהלך השנים. בעניין זה ציין המשנה לנשיאה כי ממרבית המסמכים עולה שמאז קרות האירוע ועד להגשת התביעה לא חלו שינויים בתפקודו של המערער, תמונה שאינה תואמת את שאר נסיבות המקרה כפי שמשתקפות, בין היתר, מעדויותיהם של המערער ורעייתו בפני בית המשפט המחוזי ובעיקר מהעובדה שהמערער המשיך לעבוד באגד עד ראשית שנות האלפיים.
עוד ציין מלצר כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהמערער שב למקום עבודתו לאחר האירוע ופנה לטיפול רפואי רק לנוכח ההחרפה הניכרת במצבו בתחילת שנות האלפיים. כלומר, בעוד שמן המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער לא ניתן ללמוד על טיב תפקודו היום-יומי לאורך השנים, הרי שמציאות חייו כהווייתה מעידה שעד שנת 2000 לא אירעה פגיעה ניכרת בתפקודו המצדיקה הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין. זאת, כפי שעולה בין היתר מעדויותיו בפני בית המשפט המחוזי, מהמסמכים שהוא עצמו הגיש למוסד לביטוח לאומי, ובעיקר מהעובדה שהמשיך לעבוד באגד לאחר האירוע ולא פנה לקבלת טיפול רפואי עד לאחר תחילת האינתיפאדה.
נוכח האמור, יש לראות בנזקו של המערער עד לשנת 2000, שהתבטא בהופעת תסמינים פוסט-טראומטיים אשר לא גרמו לו לקושי תפקודי או למצוקה ממשית – כנזק של "מה בכך" שאינו מצדיק הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין. רק בשנת 2000, בסמוך לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, התגלתה במערער מסה קריטית של תסמינים או נזק שטיבו ועוצמתו מקיימים את תנאיו של כלל הגילוי המאוחר. מכאן, שהתביעה, שהוגשה בשנת 2006, מצויה בתוך תקופת 10 השנים הקבועה בהסדר הגילוי המאוחר ובשל כך לא התיישנה. השופט פוגלמן סבר בדעת מיעוט כי מסקנות בית המשפט המחוזי בעניין האפשרות להחיל את כלל הגילוי מבוססות על הראיות שהונחו לפניו ולא קמה עילה להתערבות בהן.
משהערעור התקבל בדעת רוב, יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשם בירור לגופו של עניין. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד ירון בן-ארי. אגד יוצגה ע"י עו"ד צבי רפפורט ומשרד הבטחון יוצג ע"י עו"ד מלי אומיד-ברגר.
