בית משפט השלום בת"א קיבל תביעת לשון הרע שהגיש יזם נדל"ן נגד דיירת בבניין בת"א בו ביצע עבודות תמ"א 38, לאחר שזו פרסמה שני מכתבים בהם כינתה אותו בשלל כינויים פוגעניים כגון "בריון שכונתי" ו"עבריין בנייה מדופלם" וטענה כי הוא מרמה את רשויות החוק ומבצע מעשה נוכלות, גניבה ואיומים. נקבע, כי לא זו בלבד ששלל הביטויים לא הוכחו כנכונים אלא שמתחילה אין הצדק ערכי ועקרוני להכיר בדרך התבטאות פוגענית שכזו כדרך החוסה תחת הגנות החוק
התובע, מאיר סרוסי, הוא יזם נדל"ן העוסק בין היתר בשיפוץ בניין ברחוב ריינס בתל-אביב מכוח תמ"א 38. על רקע השיפוץ התגלע סכסוך בין סרוסי לבין הנתבעת, דיירת בקומת הקרקע בבניין, בעיקר ביחס לתכנית הוספת מעלית לבניין הכרוכה בשינויים במבנה ובקומת מגוריה. על רקע אותו סכסוך נוהלה שורה של הליכים משפטיים בערכאות שונות - בוועדות לתכנון ובניה, אצל המפקח על רישום המקרקעין, בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. לכך, נוספו גם תלונות שונות שהוגשו לרשויות וסכסוכים מתמידים.
בשלב מסוים נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שעיקרו הוא כי הדיירת תסכים להוספת המעלית ותסיר את ההתנגדות שהגישה לוועדת הערר המחוזית, וכי סרוסי מנגד יסכים להצמדת חצר המצויה בקומת הקרקע של הבניין לדירתה. עם זאת, הסכם הפשרה לא הביא לסיום המחלוקות וההתכתשות בין הצדדים וגם לאחריו עלו טענות שונות כנגד אופן קיומו או למעשה הפרתו.
במרץ 2015 הגיש סרוסי תביעת לשון הרע בשווי חצי מיליון שקלים נגד הדיירת, שעניינה שני מכתבים שכתבה, שלטענתו הוציאו את דיבתו. האחד הוא מכתב מינואר אותה שנה, שאותו שלחה הדיירת לשני ילדיה וכן לאשת שותפו לעסקים של סרוסי, אשר אמונה על הטיפול בהיתר לבניית המעלית. דובר במכתב בן שלושה עמודים שנפתח במילים "לכבוד הבריון השכונתי" ובמסגרתו מאשימה הדיירת את סרוסי בלקיחת החוק לידיים ובשליחת מתחזים מטעמו אשר התחזו לשליחי העירייה ולשוטרים. עוד כתבה הדיירת כי במהלך פגישה אמר לה סרוסי "מישהו פה צריך כדור בראש" ולכן חששה לחייה, רכשה ביטוח חיים וכתבה צוואה.
במכתב השני, שנשלח לדיירת אחרת בבניין חודש לאחר מכן, מתייחסת הנתבעת להתנהלות שערורייתית של סרוסי ומציינת כי הוא בנה 5 דירות לא חוקיות וכן זכה במרמה בהיתר בניה לא חוקי. עוד הוסיפה כי הוא "מפוקפק וסודי" וכי נטל את החוק לידיו והתקין מוני מים לא חוקיים בדירותיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנתבעת מצדה, טענה כי לא מדובר בלשון הרע נגד התובע אלא לכל היותר בהבעת דעה מותרת שנעשתה בתום לב. לחילופין טענה הנתבעת לתחולתן של הגנות שונות על פרסום המכתבים והתמקדה בעיקר בהגנת "אמת דיברתי".
השופט אביים ברקאי קיבל את התביעה וקבע כי שני המכתבים עמוסים בעלבונות ובאמירות מכפישות המכוונות אל התובע. השופט הבהיר כי המכתבים מייחסים לתובע התנהגות בריונית וביצוע עבירות שונות תוך אמירה ברורה כי הוא מאיים על הנתבעת, כי זו האחרונה חוששת לחייה ואף רומזת כי התובע עלול לפגוע בה באופן פיזי. לדעת השופט, המכתבים מציירים את התובע בשלל תיאורים, כעבריין וגנב המרמה את הרשויות, כך שאדם שנחשף לכתוב בהם מגבש דעה שלילית ביחס לתובע או לכל הפחות עלול לגבש דעה שכזו. לפיכך, נקבע כי המכתבים מהווים לשון הרע כלפי התובע. עוד נקבע כי אין מחלוקת על כך ששני המכתבים הופצו ונמסרו לידי אנשים שאינם התובע ולכן מתקיים גם יסוד ה"פרסום" הדרוש בחוק.
בעניין ההגנות להן טענה הנתבעת, קבע השופט ברקאי כי המכתבים אותם פרסמה אינם בגדר "פרסומים מותרים" במובנו של סעיף 13 בחוק ואין לקבל טענתה לתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(5), העוסקת בפרסומים שנעשו במסגרת הליכים משפטיים. נקבע, כי על אף קיומם של הליכים משפטיים בין הצדדים ברקע הדברים, המכתבים מושא התביעה לא פורסמו במסגרת אותם הליכים משפטיים ולא היו חלק מהם ולכן לא ניתן להתייחס אליהם כאל פרסום שנעשה "תוך כדי דיון".
בכל הנוגע להגנת תום הלב, קבע השופט כי לא מתקיים תנאי היסוד הנדרש להתקיימותה, הוא יסוד תום הלב. נקבע, כי הפרסומים אינם זהירים ואינם מתונים כי אם משתלחים ופוגעניים, ניסוחם בוטה וכולל הכפשות וכינויי גנאי המכוונים כלפי התובע, באופן המלמד על העדר תום ליבה של הנתבעת בכתיבתם. כמו כן, נקבע כי לא התקיימו הנסיבות המנויות בתתי הסעיפים שאליהם הפנתה הנתבעת. כך, לא מדובר בהבעת דעה לגיטימית מצדה על התנהגותו של התובע כבעל דין והמכתבים לא נועדו להגן על עניינה האישי הכשר. לדברי השופט, ככל שאכן הנתבעת חשה מאוימת מצד התובע, היה עליה לפנות לרשויות המתאימות בהליכים המתאימים, בין אם מדובר ברשות המנהלית האמונה על עניינני התכנון והבנייה ובין אם מדובר ברשות האכיפה.
בעניין הגנת האמת בפרסום, קבע השופט כי כאשר בוחנים את שאלת קיומו של "עניין ציבורי" אובייקטיבי בפרסום המכתבים לא ניתן להצביע על תועלת ציבורית העולה מהם, לאור האופן שבו נכתבו והתוכן שהם מכילים. הודגש, כי מעיון בשני המכתבים עולה כי אי אפשר להתעלם מהלשון הבוטה בה נוקטת הנתבעת כלפי התובע ומהשתלחויותיה כלפיו, כאשר בכל אחד מן המכתבים ישנם ביטויים פוגעניים אשר אין מטרתם אלא לעלוב בתובע ואין מדובר במכתבים ענייניים המגוללים תלונות ענייניות כלפיו. עוד הוסיף השופט כי ניכר על פניו שמטרת הפרסומים אינה להגן על אינטרס לגיטימי כזה או אחר של הנתבעת כי אם דווקא לפגוע ולעלוב בתובע ובמידה מסוימת אף להפעיל עליו לחץ במסגרת אותו סכסוך ארוך ומתמשך שהתנהל בין הצדדים. עוד ציין השופט כי האינטרס הציבורי מחייב הקפדה על אופן ההתבטאות גם במקרים שבהם מדובר בפרסום אמת. נוכח האמור, נקבע כי לא מתקיים בפרסומים המיוחסים לנתבעת אותו היבט שעניינו "עניין ציבורי" הדרוש לצורך התקיימותה של הגנת האמת בפרסום.
בקביעת סכום הפיצוי, התייחס השופט בין היתר לעובדה שמדובר בפרסום של שני מכתבים, לעובדה שהם לא הופצו בתפוצה רחבה אלא נשלחו לאנשים ספורים בלבד ולעובדה שהם באו על רקע סכסוך מתמשך בין הצדדים וניכר בהם על פניהם כי נועדו להפעיל על התובע לחץ במסגרת אותו סכסוך. לאחר התייחסות להיקף הפרסום, לחומרתו, לעובדה שנעשה בכתב, למסגרת בה נעשה ולעובדה כי חזר על עצמו פעם אחר פעם – חייב בית המשפט את הנתבעת בפיצוי בסך של 30,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 שקל.
