חדשות

בעל משק אורגני המשווק מוצרים לציבור תבע יצרני קמח אותו שיווק מאחר שכתבו על אריזותיהם שהמוצר הוא "כולו עבודה עברית". ביהמ"ש קבע כי התביעה הוגשה בעילה שגויה ולפורום הלא נכון והוסיף: "אדם הנוקט עמדה ערכית, שלא לומר בעלת גוון פוליטי, איננו יכול לחייב אחרים להסכים עמו... לא כל נושא במחלוקת אידיאולוגית או פוליטית הוא נושא שפיט"

התובע, יואל בלומנברג, הוא בעלים של משק אורגני המשווק לציבור את מוצריו וכן מוצרים של יצרנים אחרים, בהם הנתבעים המייצרים מוצרי קמח שונים תחת השם "מנחת הארץ". לטענת בלומנברג, זמן קצר לאחר שהחל למכור את מוצרי הנתבעים פנו אליו לקוחות והפנו אותו לכיתוב על גבי אריזת המוצרים, שם נרשם "נטחן בטחינת רחיים באהבה, טרי שכולו עבודה עברית".

מאחר שלדעת בלומנברג הכיתוב "כולו עבודה עברית" מהווה הפליה אסורה, פנה לנתבעים על מנת לברר את פשר הדבר ונענה כי הכוונה היא שהם אינם מעסיקים ערבים וסחורתם "נקייה" מכל מה שאיננו עברי. בעקבות האמור, ביקש התובע מהנתבעים להסיר את הכיתוב שבעיניו נראה פוגעני, וכשאלו סירבו, החליט שלא לרכוש מהם עוד סחורה, מטעמים מוסריים ולדידו גם חוקיים. לגרסת בלומנברג, כאשר הודיע לנתבעים שאין בכוונתו להמשיך ולהתקשר עמם זכה למסכת של קללות, איומים והבטחות לפרסום עמדתו כך שהדבר יפגע בפרנסתו, ואכן היו לקוחות, בעיקר מהמגזר הדתי, שהחליטו להפסיק ולרכוש ממנו מוצרים בשל כך.

בעקבות השתלשלות האירועים האמורה, הגיש בלומנברג תביעה לבית משפט השלום בחיפה, בה עתר לחייב את הנתבעים בפיצוי של 130 אלף שקל בגין הפרת החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים וכן על עוגמת הנפש שלטענתו נגרמה לו. לטענתו, מעשיהם של הנתבעים, לרבות כיתוב המילים "עבודה עברית" על מוצריהם, מהווים הפרה של הוראות החוק לאיסור הפליה בכלל ושל האיסור הקבוע בסעיף 4 לחוק בפרט, הקובע איסור על פרסות מודעות מפלות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

מלבד האמור, הפנה התובע לפסק דין שניתן באוקטובר האחרון, אשר דן בשירות שניתן ב"לוח עבודה עברית" שהינו אתר אינטרנטי שמציע שירותי פרסום של עסקים. שם התקבלה התביעה כי הוכח שמי שאינו יהודי מנוע לפרסם באתר ויש הקפדה ובדיקה על מנת לוודא שהמפרסם הוא אכן עובד "עבודה עברית" קרי יהודי.

לגרסת הנתבעים, התביעה אינה מגלה עילה ולתובע אין זכות עמידה, שכן אין חולק כי הוא לא הופלה בשום צורה שהיא וכי הם היו מוכנים בכל עת למכור לו סחורתם ולמעשה מי ש"מחרים" את חברו הוא התובע עצמו אשר מחרים את מוצריהם. עוד טענו כי מדובר בעסק קטן ומשפחתי שבו עובדים מספר מצומצם של בני משפחה וחברים, והכיתוב "כולו עבודה עברית" מתייחס לשימוש בחיטה ארץ ישראלית, הקפדה על אריזות ישראליות, שימוש במכונות המיוצרות בישראל ולמעשה מדובר בעסק המקדם את הרעיון "תוצרת כחול לבן".

הנתבעים הכחישו את הטענה כי הם הסיתו לקוחות שלא לרכוש מהתובע והפנו לכתבה בה רואיין התובע, שבה השתמש אף הוא בביטוי זהה מבלי שיראה בכך פסול. כן הפנו לשימושים שונים שנעשו בביטוי "עבודה עברית" בפרסומים, באמרות מפי מנהיגים כגון דוד בן גוריון, במודעות אחרות שפורסמו לציבור וטענו כי אין פסול בשימוש בביטוי כשלעצמו. לבסוף טענו הנתבעים כי החברה בבעלותם מקיימת קשרי מסחר גם עם לא יהודים ואף העסיקה עובד ערבי כנהג מלגזה אצלה.

השופט אהרון שדה מבית משפט השלום בחיפה דחה את התביעה ללא צו להוצאות. תחילה ציין השופט כי חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים נועד להתמודד עם התופעה השלילית של הפליה ועליו לחול גם על עסקים פרטיים, שכן עיקר התופעה מתרחשת במקומות שהם בבעלות פרטית.

לגופו של עניין, קבע השופט כי מקרה זה שונה לחלוטין מן המקרה של "לוח עבודה עברית" שאליו הפנה התובע. צוין, כי עצם העובדה שבעסקם של הנתבעים אין עובדים ערבים אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שאכן קיימת הפליה על רקע לאומי או דתי. בעניין זה, הטענה שמדובר בעסק קטן המעסיק בעיקר בני משפחה וחברים לא נסתרה גם היא ואין בנמצא שום עד או ראיה לכך שפנייה או מודעת דרושים כלשהי לעסק הופנתה רק ליהודים או שמי שאיננו יהודי סורב ע"י הנתבעים בכלל ועל רקע דתו או השתייכותו הלאומית בפרט.

מלבד האמור סבר השופט כי הגוף שלו זכות העמידה בעניין אי העסקת ערבים (או אחרים) על רקע השתייכותם העדתית או הדתית הוא נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, ובית הדין לעבודה הוא הפורום בו צריכה להתברר תלונת התובע בדבר אי העסקת לא יהודים (אם בכלל).

בשאלה האם התובע עצמו הוא בעל זכות עמידה לפי החוק כאשר הוא אינו הנפגע מההפליה הנטענת, נקבע כי עיון בהצעת החוק ובדברי ההסבר לסעיף הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בו מעלה באופן ברור וחד משמעי שמטרתו של סעיף זה היא להקל על מי שאכן סבל מהפליה אסורה. משמע, אין הכוונה לתת זכות לקבלת סעד כספי למי שלא הופלה אלא אם הוא תאגיד העוסק בהגנה על זכויות הפרט.

מעבר לאמור סבר השופט כי כל התביעה על פי חוק איסור הפליה היא תביעה מוטעית שהוגשה בעילה לא נכונה ולפורום שאיננו באמת מוסמך לדון בה: "אם התובע מבקש לטעון כי הנתבע בעצם הפרסום על אריזות מוצריו מבצע הפליה בקבלת עובדים לעסקו הרי הוא מסתמך על חוק שאין לו שום נגיעה לעילת התביעה כאן", נכתב, "'עבודה עברית", גם אם משמעה שלעסקם של הנתבעים יתקבלו יהודים בלבד ויופלו לרעה לא יהודים, תהווה עילה רק לפי חוק אחר הוא חוק שוויון הזדמנויות בעבודה שעילותיו שונות, הפיצוי הסטטוטורי בו שונה וחשוב מכל, הסמכות הייחודית לדון בעילה על פיו מוקנית לבין הדין האזורי לעבודה".

בכל הנוגע לסעיף 4 לחוק האוסר כאמור על פרסום מודעה שיש בה משום הפליה, סבר השופט כי במקרה זה לא הוכחה ולמעשה גם לא נטענה אף אחת מעילות ההפליה שבחוק, שכן הנתבעים לא סרבו למכור או לספק מוצר או לספק שירות כלשהם למי שאיננו יהודי. משכך, דינה של כל התביעה לפי חוק איסור הפליה להידחות.

עוד קבע השופט כי מתוך גרסת התובע עולה כי מה שהניע ועניין אותו במיוחד הוא הכיתוב על גבי אריזות הקמח ולא השאלה האם מועסקים ערבים או לאו בעסקם של הנתבעים. בעניין זה ציין השופט כי בדף הנחיתה באתר האינטרנט של התובע הוא ראה לנכון לשתול קטע מכתבה שבה נכתב שהמשק "מעסיק פועלים עבריים". לדעת השופט, התובע אינו חשוד כמי שמפלה בין יהודים ללא יהודים בעסקו ובכלל, אבל עצם השימוש בתואר "פועלים עבריים" מצביע על כך שהשימוש בתואר "עברי" הוא בעל ערך מוסף לפן העסקי ושמבחינת הנראות הוא איננו סבור שהשימוש במילה "עברי" בעייתי. עניין זה, נקבע, מלמד על הסטנדרט הסביר בעיניי התובע לעשיית שימוש בביטוי ומשליך גם על התביעה, שכן התובע לא יכול במקביל לעשות שימוש בדף השער של אתרו בביטוי "פועלים עבריים", ובמקביל לבקש לבסס שימוש דומה בביטוי "עבודה עברית" כעוולה המקנה לו סעד כספי.

בעניין העילה הנזיקית לפיצוי על עוגמת נפש, ציין השופט כי עוגמת הנפש הנטענת של התובע לא נגרמה בגלל הפרסום על האריזות אלא בגלל הסירוב להורידו מהן, ובגלל החלטתו להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעים משום שסירבו להוריד את הכיתוב. הובהר, כי אדם הנוקט עמדה ערכית, שלא לומר בעלת גוון פוליטי, איננו יכול לחייב אחרים להסכים עמו ואיננו יכול להיות חסין מעוגמת הנפש, אם כך ניתן להגדירה כלל, שלעיתים כרוכה במאבק האידיאולוגי ובתגובת חלק מהסביבה לאותו מאבק.

למעלה מן הצורך, וכדי שלא ליצור רושם שמאבק אידיאולוגי לשיפור פני החברה והמדינה הוא פסול או חסר תועלת,  הדגיש השופט שדה כי בדמוקרטיה לא רק שמאבק כזה איננו פסול אלא הוא רצוי כל עוד הוא נעשה במסגרת החוק. עם זאת, לא כל נושא במחלוקת אידיאולוגית או פוליטית הוא נושא שפיט, לא כל מחלוקת הנובעת מהבדלי השקפות מקנה סעד וגם אם כוונת התובע, על פי תפישתו ואמונתו, הייתה טובה - תביעה זו אינה יכולה להצמיח לו סעד.

לסיכום נקבע כי הביטויים מושא ההליך נוגעים, אם בכלל, לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק איסור הפליה אינו מקנה סעד על בסיס הטענות והראיות שהובאו מצד התובע ולא הוכחה שום עילה על פי חוק זה. גם בפן הנזיקי לא הוכח נזק ולמעשה לא הוכח דבר. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד ר. ברנט, הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד מ. יוסף.

ת"א 16952-01-16