האישה דרשה לאפשר לה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים השמורים בבית החולים שבו עברה טיפולי פוריות לפני כ-17 שנה, על מנת להביא לעולם ילד רביעי בעל אותו מטען גנטי כשל אחיו. זאת, חרף התנגדות בעלה שממנו היא פרודה כבר 8 שנים, שסירב להפוך שוב לאב עם אישה שאיתה אין לו כל קשר
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה דחה תביעת אישה לחייב את בעלה בנפרד ואת משרד הבריאות לאפשר לה לעשות שימוש בביציות מוקפאות של השניים השמורות זה 17 שנה בבית החולים אלישע. השופטת שלי אייזנברג דחתה את טענות התובעת, שביקשה להסתמך על פסק הדין בפרשת נחמני, וקבעה כי ההלכה שנקבעה בעניין נחמני תומכת בדחיית התביעה דווקא, שכן במקרה זה אין מדובר במימוש הזכות להורות ביולוגית של התובעת, אם לשלושה ילדים, אלא בעתירה לממש את זכותה להורות מאדם ספציפי, אשר אינה גוברת על זכותו שלא להיות אב לילד רביעי בעל כורחו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג נישאו בשנת 1999 והחלו בטיפולי פוריות במרכז הרפואי אלישע בשל קושי להרות, שכתוצאה מהם נולד בנם הבכור. בשנים שלאחר מכן הרתה התובעת באופן טבעי וילדה את בנם ובתם של הצדדים.
בתביעה שהגישה האישה נטען כי השניים נפרדו בשנת 2010 עקב אילוצים כלכליים, וכי בית הדין הרבני אף אישר את הסכם הגירושין ביניהם, אך למרות זאת הם טרם סידרו את הגט והם עודם נשואים. התובעת טענה כי היא מתקרבת לגיל 46 ואף שהיא אם לשלושה ילדים, היא מבקשת לממש את זכותה להורות ולהגדיל את המשפחה על ידי הבאת ילד נוסף בעל אותו מטען גנטי כשל אחיו, באמצעות שימוש בעוברים המוקפאים שנוצרו באותם טיפולי פוריות שעברו. לטענתה, נוכח גילה המבוגר אין לה סיכוי להרות והאפשרות היחידה עבורה ללדת ילדים נוספים תלויה אך ורק בביצית המופרית המוחזקת בבית החולים אלישע. על כן, שלילת זכותה להורות מזרעו של הנתבע משמעותה שלילת זכותה למשפחה, הנגזרת מהזכות לכבוד ולאוטונומיה של הרצון. זאת, בהתבסס על פסק הדין בפרשת נחמני (דנ"א 2401/95). התובעת ציינה כי החשש האמיתי של הנתבע, עורך דין ותיק ומכובד בעל משרד בן מספר סניפים בארץ, הוא מחיובו במזונות קטין נוסף על סכום המזונות הנכבד שבו הוא נושא היום (8,000 שקל), אולם אף שהיא אינה יכולה לוותר על מזונות הקטין, היא מבקשת להדגיש כי חיובו צפוי לקטון בעוד כשנתיים בהגיע הבן הבכור לגיל 18.
הנתבע התנגד לבקשת האישה וטען כי השניים פרודים מאז 2010 ואינם מנהלים כל קשר למעט תקשורת בסיסית בעניין ילדיהם המשותפים, וכי הוא אינו מעוניין בילדים נוספים עמה.
בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב הגנה שבו טען כי בנסיבות בהן לתובעת שלושה ילדים גנטיים, כאשר ההפריה בוצעה לפני קרוב לשני עשורים, בשים לב לפרידת הצדדים וללידת שני ילדים באופן טבעי, זכותו של הנתבע לאוטונומיה גוברת על זכותה של התובעת להיות הורה לילדים נוספים שיהיו זהים גנטית לשלושת ילדיהם המשותפים.
השופטת שלי אייזנברג ציינה כי קבלת הסכמת הצדדים לכל פעולת הפרייה חוץ גופית שזורה כחוט השני לאורכן ולרוחבן של תקנות בריאות העם, המתייחסות גם למקרה של בני זוג גרושים ודורשות את הסכמת הגרוש להשתלת הביצית שהופרתה בזרעו במהלך הנישואים.
"הנסיבות שתוארו לעיל, 17 שנים שחלפו מאז ניתנה ההסכמה לטיפולי ההפריה, בשים לב לפירוד הממושך (כשמונה שנים) כמו גם העובדה שהצדדים לא פנו מאז שנת 2001 למרכז הרפואי בעניין הביציות המוקפאות מלמדות כי קבלת עמדת הנתבע להליך כיום הנה מחויבת המציאות", קבעה השופטת. "לפיכך טענת התובעת, על פיה הנתבע מושתק ממתן עמדה אחרת מזו שהביע בראשית הליך ההפריה בשנת 2000 אינה יכולה לעמוד. אין מדובר בתורם זרע אנונימי שנתן את תרומת הזרע שהפרתה את הביצית. הנתבע הוא בעלה של התובעת ואין לקבל עמדתה על פיה הוא נעדר זכות באשר לשימוש בביציות המופרות בזרעו. שימוש שמטרתו הבאת ילד לעולם, שהנתבע יהיה אביו על כל המשתמע מכך, זכויות וחובות".
השופטת דחתה את טענת התובעת כי יש לראות בהסכמתו הראשונית של הנתבע בשנת 2000 ככתב הסכמה מתמשך המייתר את הצורך בהסכמה נוספת, וציינה כי ממצאי פרשת נחמני שעליהם ביקשה התובעת להתבסס תומכים דווקא בדחיית התביעה. עתירת התובעת כאן אינה כשל גברת נחמני", קבעה השופטת. "העתירה אינה להכרה בזכות התובעת להורות, אלא בזכותה להורות עם הנתבע דווקא. בני הזוג נחמני היו חשוכי ילדים. לגברת נחמני לא הייתה אפשרות להרות באופן טבעי והשתלת הביציות המוקפאות אצל פונדקאית היוותה עבורה את הסיכוי היחיד שלה להורות ביולוגית. בענייננו אין לומר שדחיית התביעה תמנע מהתובעת את הסיכוי היחיד שלה להורות ביולוגית. התובעת הינה אם לשלושה ילדים ביולוגים, עתירתה כאמור אינה לממש את זכותה להורות ביולוגית אלא, עתירה לאפשר לה הורות מאדם ספציפי כדי לממש את זכותה לצאצא בעל מטען גנטי מסוים".
השופטת ציינה כי הצדדים לא שבו למרפאה מאז 2001, אז נולד בנם הבכור, לא ביקשו לעשות שימוש בביציות המופרות וגם לא ביקשו להשמיד אותן. היעדר הקשר במשך שנים כה רבות עם המרפאה, בצירוף לידת שני הילדים הנוספים בהיריון טבעי, מלמדים על זניחת ההליך להפריה חוץ גופית. לכך יש להוסיף לשיטתה של השופטת את הפירוד המתמשך בין הצדדים, שאף חתמו על הסכם גירושין, ועל כן בנסיבות אלה, יש להעדיף את זכותו של הנתבע שלא להפוך אב לילד רביעי בעל כורחו ואת זכותו לחירות ולבחירה חופשית בקבלת הכרעות אינטימיות בחייו.
השופטת מתחה ביקורת על טענותיה הנוספות של התובעת, בהן הטענה כי דחיית התביעה משמעותה שלילת זכות ילדי הצדדים לילדים ביולוגים נוספים ואמונתה של התובעת שהשניים ישובו לחיות יחד כתא משפחתי אחד. "משאין חולק כי הצדדים חיים בפירוד מוחלט וממושך מאז שנת 2010, נראה כי הדרך המתאימה יותר להשיב את הצדדים זה לזרועות זו הייתה בשיקום הזוגיות ואיחוי הקרעים ולא בהגשת תביעה לכפיית הורות", סיכמה שופטת.
נוכח היעדר הסכמה להמשך הליכי הפריה חוץ גופית הורתה השופטת לבית החולים אלישע להשמיד את הביציות המוקפאות לאחר תום המועד הקבוע לערעור על פסק הדין.
