התובע טען כי הוא לא יודע להסביר את ההנחה שקיבל במועד הקנייה שביצע בחנות, אך הוא לא הצטרף למועדון הלקוחות ומעולם לא הסכים לקבל הודעות שיווקיות מהחברה. ביהמ"ש לתביעות קטנות קיבל את גרסתו, אך פסק לו מחצית מהסכום הקבוע בחוק לכל הודעה
בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה חייב חברת אופנה לפצות ב-10,000 שקל בגין שליחת 20 הודעות טקסט שיווקיות, מחצית מהסכום הנתבע, בין היתר מאחר שהתובע לא פעל להסיר עצמו מרשימת התפוצה אף שהיתה לו האפשרות לעשות זאת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובע, הוא מעולם לא היה חבר מועדון של חברת מקסימוס אופנה, כך שמעולם לא הסכים לקבלת הודעות שיווקיות ממנה. התובע טען כי ההנחה שקיבל במעמד הרכישה שביצע בחנות אינה מעידה על הצטרפותו למועדון הלקוחות של החברה ואין בידו להסביר את ההנחה, למעט העובדה שלא מדובר בהנחת חבר מועדון. התובע עתר לחייב את החברה בפיצוי של 20 אלף שקל – 1,000 שקל עבור כל הודעת טקסט שנשלחה אליו, הסכום המקסימלי שרשאי בית המשפט לפסוק ללא הוכחת נזק בגין דבר פרסומת, על פי חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.
מקסימוס אופנה הודתה במשלוח ההודעות הפרסומיות אך טענה כי אין להטיל עליה אחריות בפיצויים בגינן. זאת, שכן כל ההודעות שנשלחו מטעמה הן הודעות שנשלחות אך ורק לחברי המועדון, אשר בהצטרפותם למועדון למעשה חותמים על הסכמה לקבל תכנים שיווקיים במדיות השונות, לרבות בהודעות טקסט. החברה טענה, בהסתמך על חשבונית המס של רכישת התובע בחנות, כי ההנחה שקיבל במעמד הרכישה היא הנחת חבר מועדון, וכך גם השיגה את מספר הטלפון שלו, בעת הצטרפותו למועדון הלקוחות של החברה.
לבסוף טענה הנתבעת כי התובע מעולם לא ביקש להסירו אותו מרשימת התפוצה, אף שעמדה לרשותו האפשרות לעשות זאת על ידי לחיצה על קישור בהודעות שנשלחו, ובכך בחר למעשה להמשיך לקבל את הודעות הטקסט.
הרשם הבכיר אדי לכנר קיבל את גרסת התובע כי הוא מעולם לא הצטרף לחברות במועדון הלקוחות, ולא הסכים לקבל הודעות שיווקיות, בהיעדר כל אסמכתא לכך – לא בכתב, לא בהקלטה ולא בהודעה אלקטרונית מפורשת. הרשם הבהיר כי אחריות הנתבעת היא להציג אסמכתא להסכמתו של התובע לקבל דיוור שיווקי, בכל דרך העונה על תנאי ההצטרפות האפשריים. משלא עשתה כן, וטענה בדיון שיש בידה את הסכמתו בכתב של התובע לקבל הודעות מסוג זה "איפה שהוא כן", הרי שמבחינת בית המשפט לא קיימת אסמכתא כזאת, והנתבעת כשלה בחובתה להוכיח את ההסכמה הנטענת.
יחד עם זאת, הרשם פסק לתובע פיצוי של 500 שקל בלבד לכל הודעה, נוכח מספר ההודעות, היעדר הסכמה מפורשת לקבלן ומנגד העובדה כי התובע לא ביקש להסירו מרשימת התפוצה או לא נקט צעדים אקטיביים כדי לעשות כן עד למועד שליחת מכתב ההתראה. הרשם הבהיר כי התנהלות זו אינה מסירה או מורידה מחבותה של החברה כלפיו, שכן אין זו חובתו של התובע לנהוג בתום לב או בכל דרך אחרת כדי להסיר עצמו מרשימת התפוצה. "לאור העובדה שמדובר בתחום בו לא נרצה לעקור מהשורש את האפשרות להגיש תובענות בגין משלוח לא חוקי של הודעות, או לחלופין לעודד אגירת הודעות לטובת הגשת תביעות מסוג זה בסכומים גבוהים, נראה שיהיה נכון במצב זה לפסוק את מחצית הסכום בעבור כל הודעה אותה קיבל התובע", כתב הרשם בפסק הדין. בעניין זה ציין הרשם את פסיקת בית המשפט העליון לפיה נקודת המוצא היא שתביעה בגין הפרה בודדת תזכה את התובע במלוא הסכום (1,000 שקל), כדי שתושג התכלית ההרתעתית. ככל שמספר ההפרות עולה, כך גדלה התקרה שבית המשפט רשאי לפסוק, אולם עליו להיעצר בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין ולא לפסוק מעבר לכך.
