עו"ד חיים שטנגר עתר לבג"ץ בדרישה לחייב את שרת המשפטים להתקין תקנות בדבר קביעת סכומי מינימום בכל הקשור לפסיקה ולתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בהליכים מסוגים שונים. השופט חנן מלצר: "כלל לא ברור שראוי שהשרה תקבע סכומי מינימום ביחס להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בכל ההליכים, שהרי השיקולים בנושא זה רבים ולעתים מנוגדים"
העותר, עו"ד חיים שטנגר, ייצג חברה בהליך שהתקיים בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. במסגרת ההליך, נפסק לטובת הלקוחה סכום של 2,000 שקלים כהוצאות, אלא שלשיטתה ולשיטת עורך הדין, סכום זה לא משקף כלל את הסכום שבו נשאה החברה בפועל לצורך ההליך, בהתחשב בנסיבות ההליך האמור ובמשך הזמן שהוא התנהל, ולכן היא נותרה בחיסרון כיס.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות האמור, פנו עורך הדין שטנגר והחברה הלקוחה אל שרת המשפטים שקד, בבקשה כי תעשה שימוש בסמכותה מכוח סעיף 43(ב)(4) לחוק בתי דין לעבודה ותתקין תקנות בדבר קביעת סכומי מינימום בכל הקשור לפסיקה ולתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. משפניותיהם לא נענו, הגישו השניים עתירה לבג"ץ בבקשה לחייב את השרה לעשות כן.
לטענת העותרים, השרה מחויבת להתקין את התקנות האמורות מתוקף הסמכות שניתנה לה בחוק בתי דין לעבודה ובשורה של חוקים נוספים הנוגעים לסדרי דין בערכאות השונות. עוד טענו, כי אף שלשון החוק אומרת ששר המשפטים "רשאי" להתקין תקנות, הרי שלפי הנחיות ההלכה הפסוקה ולפי תכליות הוראות החוק האמורות – השרה מחויבת להתקין תקנות אלו.
העותרים הוסיפו וטענו כי החלטת השרה שלא להתקין תקנות בעניין קביעת סכומי מינימום בהטלת הוצאות, ללא כל נימוק מבואר – חורגת ממתחם הסבירות ופוגעת בזכות הקניין של הצד שזכה בהליך ושל בא-כוחו.
השרה מאידך, סברה מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף או לגופה בהיעדר עילה להתערבות. לטענתה, אין בהוראות החוק שאותן הזכירו העותרים כדי לחייב אותה להתקין תקנות שבהן ייקבעו סכומי מינימום לפסיקת הוצאות, אלא מדובר בהוראות כלליות שרק מסמיכות את השרה להתקין תקנות בנושאי פסיקת ההוצאות.
בנוסף, לגישת השרה, אין בתכליתן של הוראות החוק, אשר מטרתן להפקיד בידה את קביעת סדרי הדין בהליכים השונים, כדי להוביל למסקנה שהמחוקק הראשי ביקש לחייבה לקבוע סכומי מינימום לפסיקת הוצאות. עוד ציינה השרה כי היא נדרשה לנושא פסיקת הוצאות במסגרת התקנות הקיימות, באופן המבטא את המדיניות המקובלת עליה בנושא זה.
המשנה לנשיאה חנן מלצר דחה את העתירה וקבע כי אין לקבל את פרשנות העותרים לפיה השרה מחויבת להתקין את התקנות האמורות בנוגע לפסיקת הוצאות ושכר טרחה. לדברי מלצר, בהתאם לכללי הפרשנות הנוהגים בפרשנות חוקים, גם בבחינת השאלה האם סמכות שהוקנתה לרשות היא סמכות חובה או רשות - נקודת המוצא היא לשונו של החוק.
במקרה זה, לדעת השופט, הניסוח "רשאי" שבסעיף הרלוונטי בחוק בתי הדין לעבודה, אליו לא נלוותה לשון של ציווי, מלמד על פני הדברים על כך שמדובר בסמכות שברשות. לצד זאת, הוער, בית המשפט עשוי לעתים לפרש גם את הביטוי "רשאי" כמקנה סמכות שבחובה אולם הליכה בנתיב זה תתרחש רק כאשר הפרשנות הפשוטה תוביל לתוצאות אבסורדיות. מכל מקום, לדברי מלצר, ההכרעה בדבר פרשנותו הנכונה של הביטוי "רשאי" צריכה שתיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים המקובלים במשפטנו ובראשם העיקרון בדבר פרשנות תכליתית.
במקרה זה, נקבע, תכליתן של הוראות החוק היא הסדרת כללים בדבר סדרי הדין לניהול ההליכים השונים בערכאות השונות. לדעת מלצר, הותרת שיקול הדעת בידי השרה אם לקבוע תקנות בדבר קביעת סכומי מינימום לתשלום הוצאות, אם לאו - אינה פוגעת בתכלית זו. משכך, תכליתן של הוראות החוק אינה מצדיקה פרשנות מרחיקת לכת של ההוראות עצמן באופן שבו תקרא התיבה "רשאי" שבהן, כמטילה על השרה חובה להורות בדבר סכומי מינימום להוצאות שיפסקו.
בכל הנוגע לסבירותה של החלטת השרה שלא להתקין את התקנות, סבר השופט מלצר כי ההחלטה עומדת במבחן הסבירות. בעניין זה הזכיר מלצר כי ככלל בית המשפט לא יתווה מדיניות בענייני התקנת תקנות כאשר המחוקק ראה להעניק סמכות זו למחוקק המשנה. התערבות בחקיקת משנה שכזו תיעשה בעיקרון רק במקרים בהם מתגלות חריגה מסמכות, אי סבירות מהותית או חוסר מידתיות בולט. במאמר מוסגר הוסיף מלצר כי גם בהקשר החוקתי עשויות לעלות לפרקים שאלות דומות בדבר האפשרות לחייב את הרשות המחוקקת לחוקק חוקים שיגנו על זכויות חוקתיות מוגנות.
עוד ציין השופט כי בכל הוראות החוק המסמיכות שצוטטו בעתירה אין התייחסות מפורשת להתקנת תקנות בעניין סכומי מינימום דווקא בקשר לפסיקת הוצאות, ולכל היותר נכתב שם באופן כללי כי השר רשאי להתקין תקנות בדבר ההוצאות, הערכתן וקביעתן. מלבד האמור, השרה עשתה שימוש בסמכות להתקין תקנות בעניין פסיקת הוצאות בהקשרים שונים ונראה כי היא שקלה כיצד ראוי להפעיל את הסמכות שהוקנתה לה והיכן אין לעשות כן ביחס לפסיקת הוצאות מינימליות. משכך, לא ניתן לראות בה כמי שמותיר את הסמכות שהוקנתה לו "כאבן שאין לה הופכין" כפי שנקבע בפסיקה. כן הוסיף כי כללים המתווים את שיקול הדעת בענייני פסיקת הוצאות נקבעו גם בפסיקה וככל שהיה קיים חלל נורמטיבי בעניין זה – הוא התמלא גם בדרך זו, לפחות בחלקו.
לבסוף הוסיף מלצר כי גם לגופם של דברים כלל לא ברור האם ראוי שהשרה תקבע סכומי מינימום ביחס להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בכל ההליכים, שהרי השיקולים בנושא זה הם רבים ולעתים אף מנוגדים. בין שיקולים אלו, לדוגמה, יש להתחשב בין היתר בזכות הגישה לערכאות, בתעריף המינימאלי שקבעה לשכת עורכי הדין כרף תחתון, בסוג ההליך, בדרך ניהולו, בהיקף הסכום השנוי במחלוקת, במורכבות התיק ובזמן שהושקע בהכנתו, במצבם הכלכלי של המתדיינים וכן בחשיבות העניין הנידון לבעלי הדין ולאינטרס הציבורי הכולל. על כן, לדעת מלצר, ישנה חשיבות כי קביעת הוצאות תיעשה לאחר בחינה של כל מקרה ומקרה – בהתאם לנסיבותיו הפרטניות.
לפיכך נפסק כי יש לדחות את העתירה, כאשר לדעתו של השופט מלצר הצטרפו גם השופטת ענת ברון והנשיאה בדימ' נאור.
