חדשות

בית המשפט המחוזי בת"א דחה בקשה לאשר הסדר פשרה במסגרת תביעה ייצוגית נגד תכשיטי "צבאן" ורשת חנויות "המשביר לצרכן". בבקשת האישור נטען בין היתר כי ההנחות המפליגות המוצגות לצרכנים אינן אמיתיות וכי הן מחושבות על סמך מחיר מופרז ודמיוני ולכן מדובר בפרסומים מטעים. השופטת: "הסדר הפשרה אינו מאוזן דיו והוא לא מביא לידי ביטוי הולם את היחס בין הסיכויים והסיכונים שבניהול ההליך"

בשנת 2013 הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שעניינה הנחות המוענקות על תכשיטים הנמכרים ברשת חנויות "המשביר לצרכן". מדובר בתכשיטים של חברת "צבאן", הנמכרים הן בחנויות עצמאיות והן בעמדות בתוך סניפי המשביר. המבקש, יוסי הררי, טען בבקשה כי רכש באחד מסניפי המשביר טבעת בסכום של 5,000 שקל, לאחר שהוצג לו כי היא נמכרת בהנחה ששיעורה 90% ממחירה הנקוב, 32 אלף שקל. בהמשך, לטענתו, חקר את הנושא וגילה שאותה טבעת מוצעת תמורת 3,200 ₪ בלבד, בלא הנחה, בחנות עצמאית של צבאן. כשביקש בחנות את כספו חזרה, קיבל שובר זיכוי לשימוש בעמדות המכירה במשביר לצרכן.

במסגרת הבקשה, אותה הגיש באמצעות עו"ד יאיר שפרן, טען הררי כי ההנחות המפליגות המוצגות לצרכנים אינן אמיתיות, כי הן מחושבות על סמך מחיר מופרז ודמיוני שהתכשיט לעולם אינו נמכר בו וכי המחיר הממשי שלו הוא המחיר לאחר ה"הנחה“. בעניין זה, הראה הריי פרסומים שבהם הוצג, למשל, כי בעמדות המכירה במשביר כל תכשיטי הזהב נמכרים ב-65 אחוזי הנחה, ותכשיטי היהלומים נמכרים בהנחה ששיעורה 80 אחוז (או "עד שמונים אחוז“), ועוד עשרה אחוזים מהיתרה לחברים במועדון הלקוחות של המשביר. לפיכך, כך נטען, מדובר בפרסומים מטעים. נוסף על כך נטען בבקשת האישור כי צבאן והמשביר הפרו חובות חקוקות בחוק ובתקנות הגנת הצרכן הנוגעות ל"מכירה מיוחדת".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

טענה מרכזית נוספת שהעלה הררי בבקשה עסקה בשוברי הזיכוי שניתנו לו. לטענתו, השוברים אינם ניתנים לניצול בחנויות הרשת ובכל מחלקות המשביר לצרכן אלא רק בעמדות המכירה של צבאן במשביר. כן נטען על ידו כי במשביר השוברים מודפסים על נייר תרמי, שהכתוב עליו דוהה כעבור זמן באופן שאף הוא מפר את חוק הגנת הצרכן.

בהמלצתו של בית המשפט פתחו הצדדים במגעים ובהמשך הועבר הסכסוך לגישור. בתום הליך הגישור הוגש הסכם הפשרה, בו התחייבה החברה המפעילה את דוכני "צבאן" במשביר, חברת "קוראל המילניום", להעניק הטבה לציבור הלקוחות בדמות שוברי תשלום על סך 250 שקלים עד למימוש שווי כולל של עשרה מיליון שקלים. זאת, בלבד שהסכום למימוש של כל שובר בכל עסקה יועמד על עשרה אחוזים לכל היותר ממחיר העסקה הסופי לפני השימוש בו. כל לקוח יוכל לממש חמישה שוברי תשלום, ועל-גבי השוברים יצוין כי ניתן לנצלם בתוך שלושים חודשים מהמועד שהחברה תשלח אותם.

בכל הנוגע לשיטת המכירות הצהירו הצדדים כי בחודש מאי 2015 שונתה השיטה ומאז אין ניתנות יותר ההנחות שנטען כי הן בדויות, והם מניחים כי המחירים שהלקוחות משלמים משקפים עסקה בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון. למען הסר ספק, הובהר כי קוראל המילניום לא תנהג בפרקטיקת השיווק והמכירה שתוארה בבקשה לאישור, והיא התחייבה להקפיד לפעול לפי ההוראות לעניין מכירה מיוחדת בחוק הגנת הצרכן ובתקנות הגנת הצרכן.

בנוסף, בשל הקושי לאתר את כל מי שקנה בדוכני צבאן, הוחלט כי השוברים יישלחו לאותם חברים ב‘club365’, מועדון הלקוחות של המשביר, שאליהם היא נוהגת לשלוח דיוור ישיר. בשובר יוכלו לזכות גם חברים בקבוצה שקנו מצבאן עד שבע שנים לפני הגשת בקשת האישור, בדוכן במשביר או בסניף מסניפיה, כאשר תנאי לכך יהיה הצגת הוכחה לקנייה ומסמך מזהה.

היועץ המשפטי לממשלה מצדו, התנגד להסדר שהוצע ע"י הצדדים. לטענתו, הצגת מחיר שלא הוצע אף פעם לצרכן כמחיר שקדם למחיר המבצע היא בבחינת הטעיה כאמור בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, ואין להתעלם מכך שמתן הפיצוי צפוי להשיא רווחים לצבאן ולמשביר ולהרבות את המוניטין שלהם. זאת, היות שלשם קבלת ההטבה יש לקנות דבר-מה יקר. כך לדוגמה, כדי לממש את מלוא שוויו של שובר אחד ייאלץ הלקוח לבחור תכשיט שיעלה לו 2,500 ₪ ולהוציא מכיסו 2,250 ₪. כמו כן הסיק היועץ כי סכום הפיצוי שיינתן הלכה למעשה נמוך מהנקוב בהסכם בשיעור ניכר. הוא הציע שחברי הקבוצה יאותרו גם בקרב לקוחותיה של צבאן שאינם לקוחות המשביר והמליץ שיתרת הפיצוי שלא תמומש, תשולם לקרן לניהול כספים שנפסקו כסעד ולחלוקתם.

גם סכומי הגמול ושכר הטרחה למבקש ולבא כוחו שעליהם המליצו הצדדים (210 אלף שקל ו-790 אלף שקל), היו מופרזים בעיני היועמ"ש. על כל פנים, לשיטתו, ראוי כי לפחות מרבית הסכומים ישולמו כאשר ההסדר יצא אל הפועל. לסיכום חיווה היועץ דעתו כי אין בהסדר הפשרה משום מתן פיצוי אמיתי לכלל חברי הקבוצה, הוא אינו משרת את התכליות שביסוד מכשיר התובענה הייצוגית, ולפיכך אינו הסכם ראוי והוגן, ואינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

לאחר שהסכם הפשרה נידון בפני בית המשפט בישיבה שבה השתתפה גם באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, סוכם כי הצדדים יבחנו את ההסכם שנית על רקע ההערות שהושמעו באותה ישיבה. בהמשך, ביקשו הצדדים לאשר את ההסדר על סמך הסברים שסיפקו באותה הזדמנות.

השופטת שושנה אלמגור דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לאשר את ההסדר המוצע היות שלא שוכנעה כי מתווה הפשרה המוצעת סביר, ראוי או הוגן בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. השופטת לא שוכנעה כי הסדר הפשרה מאוזן דיו או כי הוא מביא לידי ביטוי הולם את היחס בין הסיכויים והסיכונים שבניהול ההליך.

עוד הוסיפה השופטת כי לכאורה ההסדר אינו עומד בדרישת ההגינות היות שמדובר במקרה נוסף שבו הפיצוי לקבוצה מתבטא בהנחה עתידית ברכישות נוספות מאותו בית עסק. בעניין זה ציינה השופטת אלמגור כי באחד מפסקי-הדין שאזכרו הצדדים כתימוכין לטענותיהם נאמר ש"הסדרי קופונים" הם לעתים הרע במיעוטו, אך ראוי לבדוק אותם בקפידה יתרה מאחר שהם מעוררים קשיים רבים. כך, נפסק לדוגמה, הסדרים אלה מחייבים את הנפגע להמשיך להתקשר עם מי שפגע בו כתנאי לקבלת הפיצוי, אלא שספק רב אם הנפגע אכן מעוניין בכך.

עוד נאמר בפסיקה כי במקרים רבים השוברים אינם מביאים לשלילת רווחי הנתבע או לפיצוי של ממש לחברי הקבוצה משום שניתן לעשות בנקל מניפולציות בשובר. כך למשל, יכול להיות שהנתבע יעניק בשובר הנחות שהוא ממילא התכוון להעניק, ולכן לא יעניק פיצוי כלשהו לחברי הקבוצה. יתרה מזו, גם אם הנתבע אינו מקשה במכוון את השימוש בשובר, בכל זאת הסדר שמחייב את חברי הקבוצה לנקוט פעולה אקטיבית בדרך כלל מביא לידי כך שהם יימנעו מלממשו. כך או אחרת, אין מחלוקת שמרבית השוברים אינם נפדים בסופו של דבר, וכך חברי הקבוצה אינם זוכים לפיצוי וגם הנתבע עשוי לשמור בידו את פירות העוולה שביצע. בנוסף, כאשר ההנחה ניתנת כנגד רכישה בסכום כספי לא מבוטל, אזי חברי הקבוצה העניים יותר לא יוכלו לרכוש את המוצר ולממש את הקופון או ההנחה הניתנים להם.

לדעת השופטת, גם בהנחה כי סכום ההטבה המרבּי שעליו הסכימו הצדדים, עשרה מיליון שקלים, הוא סביר – יהיה צורך להביא בחשבון שאין מדובר במוצרי צריכה חיוניים שנרכשים מדי יום ביומו, אלא בתכשיטים. משכך, הפשרה שגובשה תחייב את החברים בקבוצה שיחפצו בפיצוי לקנות פעם נוספת מותרות ולשלם בהתאם. לכן, סברה השופטת, חששו של היועץ המשפטי לממשלה כי המשיבים הם שיֵצאו נשכרים מההטבה הוא מוצדק, ומכאן החשש כי ההסדר לא יעלה בקנה אחד עם תכלית החוק.

עוד הוסיפה השופטת אלמגור כי להבדיל מ"פשרת שוברים“ שכדי ליהנות ממנה החברים בקבוצה נדרשים לרכוש מוצרים בסיסיים שמחירם אחיד, במקרה זה המוצרים יקרים ומחיריהם הסופיים הם פרי משא-ומתן. לכן, אין ערובה לכך שצבאן לא תקשיח את עמדתה באשר להנחות נוספות ואולי אף תקדים להן העלאה של המחירים. בנוסף, כלל לא בטוח כמה מהרוכשים יֵדעו או יהיו ערים לכך שאת השובר אין להזכיר במהלך המשא-ומתן על רכישת התכשיט.

לדעת השופטת, הנחת המומחה שסייע בהליך הגישור של הצדדים, לפיה מימוש השוברים ישקף את מלוא ההטבה הגלומה בהם (הנחה של 10%), אינה מדויקת כלל ועיקר. בנוסף דחתה השופטת הנחות נוספות שהניח המומחה, ובכלל זאת ההערכה כי ימומשו כל השוברים והקבוצה תזכה לפיצוי שסכומו עשרה מיליון שקלים, או ההנחה שרק 15 אחוז מהעסקאות בשוברים תיעשינה עם לקוחות חדשים אשר לא היו קונים בצבאן אילולא קיבלו את השובר, שאינה מבוססת כל צורכה. לשיטתה, לא יהיה מוגזם לומר שמנגנון ההטבה המוסכם אינו מיטיב מספיק וגם העובדה שהמשיבים לא ניאותו להפריש לקרן לניהול כספים ולחלוקתם את הסכום שייוותר אם לא ינוצלו כל השוברים - סותמת על הפשרה את הגולֵל ומחזקת את ההנחה שחלק הארי של השוברים לא ימומש.

מכלל הנימוקים הנ"ל, דחתה השופטת את הסכם הפשרה המוצע וקבעה את התיק לקדם משפט.

ת"צ 24675-10-13