הסכם הגירושים העניק את הזכויות בבית המגורים לאישה, אך לאחר שהשניים המשיכו לחיות יחד ואף הביאו לעולם שתי בנות, טען הגרוש כי מחצית מהבית שייך לו. ביהמ"ש מתח ביקורת על הצדדים, שפעלו בתחבולה ובחוסר יושר בניהול חייהם המשותפים, מתוך רצון וכוונה להגן על רכושם מפני נושים
בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת העניק תובע מחצית מהזכויות בבית המגורים שבו התגורר עם גרושתו כ-16 שנים לאחר הסכם הגירושים שהעביר לה את מלוא הזכויות בו, לאחר שקבע כי השניים חיו יחד כידועים בציבור.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג התגרשו בשנת 1996, לאחר ארבע שנות נישואים. על פי הסכם הגירושים, שקיבל תוקף של פסק דין, בית המגורים יישאר בחזקת האישה והבעל יעביר את כל זכויותיו בבית על שמה, בכפוף להתחייבותה לפרוע את הלוואת המשכנתא. חרף הגירושים, התובע לא עזב את הבית והשניים המשיכו להתגורר יחד והביאו לעולם שתי בנות, עד לפרידתם הסופית ב-2012.
לאחר הפרידה, עתר התובע לפירוק השיתוף בבית המגורים וביקש סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של מחצית הזכויות בו. לטענתו, הוא והנתבעת חיו כידועים בציבור לכל דבר ועניין, לאחר שהצליחו לשקם את יחסיהם ולאחר שהתברר להם שטיפולי הפוריות שעברו נשאו פרי. עוד טען התובע כי זכויותיו בבית הועברו על שם הנתבעת כמהלך סמלי וכמחווה, נוכח רצונו לנתקה מהסתבכותו הכלכלית ולהגן עליה מפני הנושים. התובע הוסיף כי חלקו ברכישת הבית ובמימונו היה גדול משמעותית משל הנתבעת, הן כיוון שנבנה על קרקע שרכש כמעט לבדו והן משום שהשתכר יותר ממנה במהלך חייהם המשותפים. כיום, טען התובע, הוא מסובך בחובות העומדים על 2.7 מיליון שקל, מוגדר חייב מוגבל באמצעים ומשתכר 5,500 שקל בחודש בלבד.
האישה הכחישה את טענות התובע וטענה כי הם כלל לא היו ידועים בציבור אלא התגוררו בחדרים נפרדים, לא קיימו יחסי אישות, לא ניהלו משק בית משותף, ניהלו חשבונות בנק נפרדים, ובילו בנפרד בחופשות ובחגים כל אחד עם משפחתו המורחבת. בכל הנוגע לבית המגורים, לא זו בלבד שלא הוכחה כוונת שיתוף, הרי שהצדדים הצהירו במפורש כי הבית הוא בבעלותה הבלעדי.
עוד טענה הנתבעת כי היא אמנם הרתה כתוצאה מטיפולי הפוריות שעברה לאחר הגירושים, אולם השניים לא קיבלו החלטה לשקם את יחסיהם אלא הוסכם ביניהם כי התובע ימשיך להתגורר בבית כדי שיוכל לתפקד כאב לבתם המשותפת, והוא אף לא התגורר שם באופן רצוף אלא התגורר לפרקים בבית אמו ובדירות שכורות.
השופטת פאני גילת כהן ציינה כי דעתה אינה נוחה כלל מהתנהלות הצדדים, שפעלו בתחבולה, בחוסר יושר ובהיעדר ניקיון כפיים, וזאת בלשון המעטה, באופן שבו בחרו לנהל את חייהם המשותפים, שהוכתב על ידי מצבו הכלכלי של התובע ומתוך רצון וכוונה משותפת להגן על רכושם מפני נושיו. בכלל זה ציינה השופטת את החרגת הבית מנכסי התובע והעברתו לנתבעת, פתיחת תיק מזונות בהוצאה לפועל על ידה כדי לקבל עדיפות כנושה מובטח, אף שבפועל לא פעלה לגביית המזונות, והפקדת מלוא שכרו של התובע לאורך השנים בחשבון הבנק שלה.
השופטת קבעה כי המשך מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת והתנהלותם כיחידה משפחתית אחת במשך תקופה של 16 שנה מלמדת על כוונתם של הצדדים ועל היותם ידועים בציבור. השופטת דחתה את גרסת הנתבעת ועמדה על חוסר ההיגיון הבולט שבה. "במועד הגירושין מן התובע הייתה הנתבעת בת 27 שנים בלבד. הולדת ילד משותף לה ולתובע, ממנו, כטענתה, ביקשה להתגרש מחמת חוסר האמון שחשה כלפיו ומחמת מערכת היחסים העכורה ששררה ביניהם, עת מדובר באדם הסובל מעקרות, וודאי אינה הברירה היחידה שעמדה בפניה", העירה השופטת. "על פי גרסת הנתבעת ותיאוריה, הדעת נותנת כי משעה שהליך הגירושין מן התובע הושלם ומשעה שאין להם ילדים משותפים וענייני הרכוש המשותף הוסדרו ביניהם, הייתה פורשת כנף, פונה לדרכה ופוצחת בחיים חדשים, תוך ניתוק מוחלט של יחסיה עם התובע. אך הצדדים שלפנינו בחרו לפעול אחרת, וטרם יבש הדיו על ספר הכריתות חבקו בת משותפת. הנה כי כן, דווקא בנסיבות מיוחדות אלו נמצאנו למדים, שהוריית הקטינות בדרך בה נעשה הדבר, מצביעה בבירור, על אומד הדעת של הצדדים לקיים מערכת יחסים כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, תוך הקמת משפחה בכל מחיר".
השופטת הבהירה כי אף שלבית המשפט וודאי את הכלים לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע בטענות הסותרות על קיום יחסי אישות בין הצדדים לאחר הגירושין, השניים מוחזקים כמי שחיי הזוגיות שלהם כללו גם יחסי אישות וקרבה פיזית. זאת, שכן ממילא אין בקיומם או בהיעדרם של חיי אישות כדי לקבוע אם השניים היו ידועים בציבור או לא, והיעדר קרבה אינטימית ופיזית הוא תופעה קיימת גם בקרב זוגות נשואים.
עוד נקבע כי גם ובעיקר בהיבט הכלכלי נהגו הצדדים כיחידה משפחתית אחת, והמשיכו חרף הגירושים לנהל את ענייניה הכלכליים של המשפחה באמצעות חשבונות בנק שנוהלו על שם הנתבעת, מאחר שהתובע הוגדר חייב מוגבל באמצעים. השופטת דחתה את טענת הנתבעת כי הכספים שהופקדו בחשבונה היו דמי המזונות עבור הקטינות, וציינה כי תיק ההוצאה לפועל שפתחה, שבו החוב הגיע ל-400 אלף שקל, אופס ונסגר רק במועד הקרע האמיתי בין הצדדים. "פתיחת תיק ההוצאה לפועל ואי עדכון של החוב לכאורה נוכח תשלום המזונות, היו אף הם, צעד נוסף בו נקטו הצדדים, בתחבולה, על מנת להגן על הבית מפני נושים, כך שבמקרה בו היו מנסים להיפרע ממנו, הייתה לנתבעת קדימות כנושה מובטח בהינתן שמדובר בחוב מזונות לכאורה", קבעה השופטת.
השופטת גילת כהן דחתה את הטענות להפרדה רכושית וקבעה כי נוכח התנהלותם הכלכלית של הצדדים, קמה חזקת השיתוף בנוגע לבית ולא נדרשת ראיה נוספת להוכחתה.
