ההסכם בין הצדדים נראה היה לביהמ"ש לענייני משפחה מקפח על פניו, אך מאחר שהיה ברור שרב בו הנסתר על הגלוי והצדדים אינם מגלים את כל האמת, הוא קיבל תוקף של פסק דין. 6 שנים לאחר מכן, ביקשה האישה לבטל את ההסכם וטענה כי היא אולצה לחתום עליו לאחר איום בחשיפת תמונותיה האינטימיות
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב סירב לבטל הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, אף שנראה היה בזמנו כי הוא מקפח כלפי האישה, לאחר שזו העלימה עובדות, לא דאגה להיות מיוצגת חרף המלצת בית המשפט והודתה כי שיקרה לבית המשפט.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג חתמו על הסכם ממון כשש שנים לאחר שנישאו, לאחר שיחסיהם נקלעו למשבר. בית המשפט שהתבקש לאשר את ההסכם העיר בהחלטתו כי יש בו מידה מסוימת של קיפוח כלפי האישה, ודחה את אישור ההסכם לישיבה אחרת לאחר שהתברר לו כי האישה אינה מיוצגת על ידי עורך דין. בדיון הנוסף שהתקיים ציינה השופטת שפרה גליק כי היא דרשה מהאישה להתייעץ עם עורך דין אך היא לא עשתה זאת ולדבריה, היא התייעצה עם חבריה. "ההסברים שנותן לי בא כוח המבקש לא נראים לי", כתבה השופטת בהחלטתה. "ברור לי שרב הנסתר על הגלוי, וכי הצדדים אינם אומרים לי את כל האמת. חובה עלי על פי הפסיקה, לבדוק האם ההסכם מקפח מי מהצדדים אם לאו, ואינני יכולה לקבל את הסבריו של ב"כ המבקש שההסכם הוא כל כך טוב עבור האישה, אותה אינו מייצג. עם זאת, לאחר ישיבת היום, נראה לי שהאישה מבינה היטב את מעשיה ואינה אומרת לי את כל האמת, ואם זאת היא רוצה – אכבד את רצונה, ולפיכך אני מאשרת את ההסכם. אבהיר כי בנסיבות העניין לא אאפשר לאשה לפתוח את ההסכם מחדש, בנימוק שלא הבינה או לא הייתה מודעת לאשר יש בהסכם".
בתביעתה הנוכחית טענה האישה כי בעלה נהג כלפיה בקנאה אובססיבית וברכושניות, בלש אחריה ודרש ממנה להודיע לו בכל פעם שהיא עוזבת את הבית. לטענתה, היא קצה בחיים אלה וביקשה להתגרש, אך הוא סירב והחל במסע נקמה כדי להכניע אותה. בין היתר, טענה האישה, הנתבע טען בפניה כי יש לו צילומים אינטימיים שלה שאותם איים לפרסם, לרבות במקום עבודתה ובפני ילדיה, אם לא תשתף פעולה עמו. עוד טענה כי הנתבע ועורך דינו הציגו בפניה מצג שווא כאילו עורך הדין מייצג גם אותה, והיא נאלצה לחתום על ההסכם כמו שהוא מחשש שמא הנתבע יממש את איומיו. נוכח האמור, עתרה התובעת לביטול ההסכם מחמת כפיה, עושק, הטעיה, טעות ותרמית.
עוד טענה התובעת כי ההסכם בוטל מכוח התנהגות הצדדים, שכן כאשר הם שבו לחיות יחד, הנתבע לא שילם את מזונות ילדיו ולא הגיש תביעת גירושין, כך שהוא למעשה ביטל על דרך ההתנהגות את ההסכם על כל תנאיו.
הנתבע הכחיש את טענות האישה וטען כי היא זו שגרמה לכך שייחתם הסכם הממון, וכן העלימה מבית המשפט את העובדה כי בידיה קופות, חסכונות וקרנות השתלמות בסכום כולל של יותר מ-2 מיליון שקל, וכי הדירה שבה חיו בני הזוג מומנה בעיקר מכספים שהביא ממכירת דירה קודמת שרכש טרם הנישואים, ועובדה זו הובאה בחשבון בהסכם.
השופטת שפרה גליק קבעה כי שתי טענותיה של התובעת סותרות זו את זו, דבר אשר לא רק פוגע בתום ליבה אלא אף מקים נגדה "השתק שיפוטי". השופטת דחתה את הטענה כי ההסכם בוטל בהתנהגות וציינה כי רוב הפסיקה מכירה בכך שביטולו של הסכם ממון שאושר בבית המשפט מחייב הסכם בכתב שיבטל את קודמו ואינו יכול להיות מבוטל בהתנהגות. בנוסף, גם בחינת הראיות לא תומכת במסקנה שהסכם הממון בוטל, שכן הצדדים שמרו על הפרדה רכושית לאחר ההסכם, והנתבע "נפנף" בו בכל הזדמנות ובכל ויכוח.
עוד נדחתה גם טענת האישה לכפיה, לעושק ולהטעיה בכריתת ההסכם. השופטת גליק הבהירה כי התובעת היתה מודעת למעשיה, בחרה שלא לקבל ייעוץ משפטי וחתמה מרצונה על ההסכם כך שיש לכבד את רצונה ועליה לשאת בתוצאות מעשיה.
השופטת הוסיפה כי מתיאורה של התובעת את הפרידה בין הצדדים, לא ניכר "איום במסדרון בית המשפט". זאת, במיוחד נוכח העובדה כי היא נאותה לקבל סכום נוסף של 100 אלף שקל כדי לחתום על ההסכם, כך שיש לדחות את טענתה לכפייה ולסחיטה באיומים.
השופטת ציטטה בפסק הדין ממכתב הפרידה שהשאירה התובעת לנתבע כאשר עזבה את הבית כ-6 שנים לאחר חתימת ההסכם, ובו הסבירה את החלטתה לבחור בחיים אחרים והביעה צער על הפגיעה בו. דברים אלה, לדעת השופטים, אינם מעידים על עושק, אלא דווקא על ההיפך – התובעת השתמשה בחופש הבחירה היה נתון לה, ממש כשם שיכולה היתה לעשות תמיד.
עוד הובהר כי הנתבע סיפק אסמכתאות לכך שהנדל"ן שנשארו בבעלותו במסגרת ההסכם היו שלו עוד לפני הנישואים, ומאידך התובעת לא הוכיחה כי היא קופחה בחלוקת הרכוש או כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. השופטת דחתה גם את הטענה להטעיה והבהירה כי התובעת ידעה ואישרה כי היא אינה מיוצגת על ידי עורך דינו של בעלה, ועשתה את הבחירה הכדאית עבורה.
לסיכום העירה השופטת כי התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי היא שיקרה בדיון שבו אושר ההסכם, כך שאין לתת אמון בטענותיה כעת. התובעת חויבה בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 15 אלף שקל, והבקשה לביטול ההסכם נדחתה.
