חדשות

ביהמ"ש המחוזי בת"א דן בערעור על דחיית תביעה נגד הזמרת יעל נעים, שהגישה מי שהייתה לטענתה אחראית על ניהולה במשך מספר שנים וביצעה פעולות שתרמו באופן מכרע להצלחתה הבינלאומית הרבה. השופטת: בין הצדדים לא היה הסכם מחייב וכאשר בוחנים את סך הפעילות שביצעה המערערת נראה כי מדובר בסופו של דבר בפעילות מצומצמת שלא קידמה במיוחד את נעים

המערערת, אושרת בן ארוש, עוסקת בניהול אמנים ופיתוח הקריירה האומנותית שלהם, ובין היתר הייתה אחראית במשך מספר שנים על ניהולה של הזמרת יעל נעים. בתביעה שהגישה בן ארוש בשנת 2011 לבית משפט השלום בתל אביב, טענה כי סיכמה עם נעים שעבור פעילותה היא תקבל סך של 20% מכלל הכנסותיה של נעים ממוסיקה, ממכירת דיסקים, מפרסום ומהופעות בארץ ובעולם. במהלך השנים הבאות, כך לטענתה, תרמה בן ארוש תרומה מכרעת לפיתוח הקריירה של נעים, דבר שהנחיל לה הצלחה רבה ברחבי העולם. כך לדוגמה, טענה בן ארוש כי כשהכירה את נעים היא החזיקה בסקיצות באנגלית ובצרפתית בלבד, אך ביוזמתה הוחלט על יצירת רפרטואר בעברית לצד עבודה על חומרים לועזיים, הקלטת סקיצות ועריכת חומרים ישנים כחלק מהעבודה שקדמה ליצירת קשר עם חברות תקליטים בחו"ל. עוד נטען כי בן ארוש פעלה מול חברות תקליטים בישראל וכפועל יוצא השיגה את התעניינותן של החברות "פונוקל" ו"הד ארצי", וכן קידמה את נעים במדיה הישראלית, פעלה בזירה הבינלאומית ועוד.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לטענת בן ארוש, בשנת 2007 גילתה כי נעים חתמה על הסכם עם הלייבל Tot ou Tard מבלי שטרחה לעדכן אותה בכל הנוגע למשא ומתן שהתקיים, ואף קיבלה מקדמה של כ-70 אלף יורו. כפועל יוצא מההתקשרות עם הלייבל הוציאה נעים אלבום בשם Yael Naim הכולל 12 שירים שבן ארוש הייתה לטענתה שותפה להפקתם, עיבודם והקלטתם, ולכן הופרו זכויות היוצרים שלה בשירים אלו. עוד נטען כי נעים הפרה את זכויות היוצרים של בן ארוש בצילום ווידאו של הופעה במסגרת פסטיבל הפסנתר אותו העלתה ליוטיוב, וכן הפרה את זכותה המוסרית בכך שלא העניקה לה קרדיט ביחס לשיר Toxic שלו ביצעה גרסת כיסוי.

נעים מצדה טענה כי הייתה חברה קרובה של בן ארוש אך בשום שלב לא הוסדרו היחסים בין השתיים במסגרת הסכם כנטען בתביעה, ובוודאי שלא כחלק ממערך הסכמים. לגרסת נעים, בן ארוש לא מונתה מעולם למנהלת אישית ואמנותית שלה והיקף פעילותה ומעורבותה לאורך השנים היה מצומצם ומוגבל ביותר. כן טענה הזמרת כי בן ארוש לא הייתה אחראית על הפקת ועיבוד שיריה ואף לא הייתה אחראית לניהולה האומנותי או לניהול הרפרטואר שלה.

השופטת רונית פינצ'וק-אלט מבית משפט השלום דחתה את התביעה וקבעה כי בין השתיים הייתה מערכת יחסים חברית קרובה, אולם בשום שלב לא נחתם ביניהן הסכם למרות שהאופציה להסדיר משפטית את היחסים עמדה על הפרק. עוד נקבע כי לא הופרו זכויות היוצרים של בן ארוש וכי היא אף לא זכאית לשכר ראוי, היות שפעולותיה התמצו במספר פעולות בודדות ולא הוכח שהן אלו אשר הובילו בסופו של יום לחתימה על הסכם בין נעים לבין הלייבל הצרפתי.

בן ארוש, שלא השלימה עם הפסיקה, ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה שבית משפט השלום שגה בניתוח מהות היחסים שבינה לבין נעים. לטענתה, בניגוד להנחת בית המשפט כי מדובר בחברות טובות שניסו "למשפט" את מערכת היחסים ביניהן ללא הצלחה, הרי שהעובדות מצביעות על כך שדובר במערכת עסקית לאורך כל הדרך בגדרה ניצלה נעים בחוסר תום לב את החברות והאמון ביניהן על מנת לחמוק מהתוצאות המשפטיות.

השופטים עינת רביד, קובי ורדי וסגן הנשיא ישעיהו שנלר דחו את הערעור וקבעו כי כאשר בוחנים את סך הפעילות שביצעה בן ארוש נראה כי מדובר בסופו של דבר בפעילות מצומצמת, שלא קידמה במיוחד את נעים. השופטת רביד, שכתבה את פסק הדין, קיבלה את קביעת בית משפט השלום לפיה בן ארוש לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של הסכם בעל פה בינה לבין נעים אשר נוצר בפגישה בתחילת הדרך, ובה סוכם על 20% מרווחיה של נעים.

עוד סברה השופטת כי ככל שבידה של בן ארוש להראות על פעילות שביצעה עבור נעים, הרי שמדובר בפעילות דווקא בתחום יחסי הציבור וכוללת שני מאמרים שפורסמו בעיתונות, שליחת מיילים לגופים וכו' וארגון של שתי הופעות בישראל. עם זאת, נקבע, פעילות זו אינה בגדר "ניהול" כפי שהוגדר בטיוטת הסכם בין הצדדים.

בכל הנוגע לאותה טיוטת הסכם, סברה השופטת רביד כי על פי הטיוטה, שנוסחה על ידי בן ארוש בסיוע עורך הדין שבמשרדו התמחתה, ההסכם אמור היה להיחתם בין נעים לבין חברה מסוימת ולא עמה. צוין, כי אמנם בן ארוש הוסיפה מקום גם לחתימתה אך לא ברור לאיזה צורך, שכן לא הופיעה כצד להסכם. עוד הדגישה השופטת כי הטיוטה הגבילה את הפעילות של "המנהל" אך ורק לפעילות נעים בישראל או לשירים בעברית, כך שממילא לא מובן מדוע סבורה בן ארוש שמכוח הטיוטה ניתן לחייב את נעים לשלם לה אחוזים בגין רווחיה בצרפת או ברחבי העולם.

עוד נקבע כי יש לאמץ את קביעת בית משפט השלום לפיה לא הוכח שהטיוטה הלא חתומה מחייבת, כאשר לנימוקיו ניתן להוסיף שמהמיילים שהועברו בין הצדדים בסמוך להעברת הטיוטה עולה כי גם בן ארוש וגם מנהל אמנים שנטל אותה "תחת חסותו" הודיעו לנעים שהם אינם מבקשים להשתית את מערכת היחסים עמה על בסיס עסקי וכי יסתפקו בסיוע חברי. יתר על כן, מכתביה של בן ארוש ושל אותו מנהל מדגישים כי מדובר בפעילות בישראל בלבד וכלל לא מדובר על פעילות בצרפת או בינלאומית.

גם בנוגע להסכמה ספציפית בקשר להתקשרות עם הלייבל הצרפתי לא קיבל בית משפט השלום כי הייתה כזו בין הצדדים, ולדעת השופטת רביד אין להתערב במסקנה זו. בנוסף, בית משפט השלום זקף לחובתה של בן ארוש, ובצדק, שלא זימנה את מנהל האמנים לעדות, בהיותו מי שפעל עמה והדריך אותה במעשיה ואמור היה להיות הצד להסכם הניהול. עוד הוסיפה השופטת כי אין גם להתעלם מכך שעל פי מייל ששלחה בן ארוש עצמה ללייבל, כל מה שביקשה מן העסקה היה מעמד של "מעין מתווך", המכונה בעגה המקצועית "Apporteur d'affaires", מעמד המקנה לה סכום מסוים מן הלייבל ולא מנעים עצמה. בנוסף לכך יש לציין כי בן ארוש שלחה למנהל האמנים דיווח בו ציינה במפורש שבעסקה זו שניהם יהיו במעמד מתווך בלבד, דהיינו שאין לה תביעה מנעים וזכויותיה מוגבלות לזכויות מתווך, שיכול לתבוע מהלייבל. בכל מקרה, ומבלי להביע מסמרות באשר לסיכויי תביעה שכזו, סברה השופטת כי תרופתה היחידה האפשרית של בן ארוש היא תביעה נגד הלייבל ולא נגד נעים.

לסיום קבעה השופטת רביד כי לא מגיע לבן ארוש שכר ראוי בגין העסקה עם הלייבל בפרט, ובכלל בגין פעולותיה הספורדיות במהלך אותן שנים, אשר ככל שהבשילו להופעות בישראל, נראה כי קיבלה את חלקה הכספי בגינן. לדעת השופטת, כאשר בוחנים את סך הפעילות שביצעה בן ארוש תוך קריאת כל המוצגים הרבים שצירפה וללא הפעילות שנעשתה בהקשר לשתי ההופעות בישראל, נראה כי מדובר בסופו של דבר בפעילות מצומצמת שלא קידמה במיוחד את נעים. מכל האמור עולה, כי הקריירה של נעים בצרפת אינה קשורה בדרך מהותית או משמעותית לפעילותה של בן ארוש ולכן אין מקום לזכותה בשכר ראוי, שהוא בגדר אחוזים מן העסקה שנחתמה בסופו של דבר, אשר תרומתה ליצירתה הייתה קטנה מאוד, אם בכלל. בגין דחיית התביעה, תישא בן ארוש בהוצאותיה של נעים בסך של 20,000 ₪.

ע"א 11217-09-16