בתביעה שהגיש לביה"ד לעבודה טען התובע כי אשתו ניהלה קשר אינטימי עם בכיר במוסד האקדמי שבו עבדה, תוך ניצול יחסי מרות, ודרש למנות מומחה מטעם ביה"ד לחקירת תלונה על הטרדה מינית – אף שזו הוכחשה על ידי שני הנוגעים בדבר
בית הדין לעבודה דחה תביעה שהגיש בן זוגה לשעבר של עובדת במוסד אקדמי, שהוטרדה מינית על ידי בכיר ממנה, להתערב בהליכי הבירור של המוסד, ובין היתר למנות "ממונה" חיצוני מטעם בית הדין בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית. השופטת חופית גרשון יזרעאלי קבעה כי התובע משולל זכות עמידה בבית הדין וכי ברור כבר מכתב התביעה עצמו כי הוא מתערב בסכסוך שלא לו וכי מניעיו אינם זהים, וייתכן שאף מנוגדים למניעיה של אשתו לשעבר, נפגעת אותה הטרדה מינית נטענת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובע, בשנת 2014 אשתו לשעבר, שהייתה נשואה לו באותה תקופה, הוטרדה מינית על ידי בכיר ממנה במוסד האקדמי שבו עבדה, והיא אף זכתה במכרז לתפקידה הנוכחי, כאשר המטריד הנטען היה חבר בוועדת המכרזים. התובע טען כי נודע לו שבין האישה לבין הבכיר התקיימה מערכת יחסים הדוקה, חרף יחסי המרות ביניהם, שכללה מפגשים ליליים ופגישות אינטימיות שונות. במקביל פנו התובע ואשתו לטיפול זוגי על מנת להציל את הקשר הזוגי ביניהם.
בין לבין, טען התובע, הוגשה למוסד תלונה אנונימית בעניין הקשר בין אשתו לבכיר. התובע ביקש להיפגש עם הממונות מטעם המוסד על מניעת הטרדה מינית ולפרט את הידוע לו, ונקבעה עמו פגישה. לטענת התובע, בשלב זה חששה האישה כי יבולע לה ולכן בחרה שלא למסור את האמת, והבכיר תיאם את העדויות עם מנכ"ל המוסד. סמוך לאחר מכן בוטלה הפגישה שנקבעה והממונות סירבו לפגוש אותו.
בתחילת 2016 נפרדו התובע ואשתו והיחסים ביניהם כיום עכורים ביותר, על רקע ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט לענייני משפחה והתלונות שהוגשו במשטרה בעניינם.
לטענת התובע, הגיעו אליו ידיעות לפיהן אשתו לשעבר והבכיר במוסד האקדמי מעלילים עליו עליות שווא והשמצות הנוגעות לעילת הפרידה. בתביעתו עתר התובע לשורה ארוכה של סעדים הנוגעים לבירור מקרה ההטרדה המינית הנטען, בהם מינוי "אחראי" ניטרלי מטעם בית הדין והענקת סמכויות מתאימות והנחיות באשר לאופן בירור התלונה, תוך חיוב הנתבעים הנוגעים בדבר לשתף עמו פעולה ולממן את הוצאותיו. עוד דרש התובע כי בית הדין יורה למוסד לפעול נגד המנכ"ל ולהגיש נגדו תלונה במשטרה, וכן יורה למנכ"ל ולנתבעים להימנע משיבוש הליכי חקירה ותיאום עדויות.
אשתו לשעבר של התובע, הנתבעת בהליך זה יחד עם הממונות, מנכ"ל המוסד והבכיר האמור, דרשה לסלק את התביעה על הסף בטענה כי מדובר בתביעת סרק מופרכת וחסרת בסיס, שהוגשה בחוסר תום לב על מנת לפגוע בשמה הטוב לאחר גירושיה. לטענתה, לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעה שכן בין התובע לבין המוסד האקדמי ועובדיו הנתבעים לא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק.
יתר הנתבעים טענו אף הם כי לא קיימת עילת תביעה שכן הנתבעת הכחישה את קיומו של קשר עם הבכיר ולא נמצאה כל מתלוננת או עדות אחרת על הטרדה מינית, או בסיס לתלונה של ניצול יחסי מרות.
השופטת חופית גרשון יזרעאלי דחתה את התביעה על הסף והבהירה כי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בהליכים אזרחיים העוסקים בהטרדות מיניות והתנכלויות של מעסיק או ממונה כלפי עובד במסגרת יחסי עבודה. השופטת דחתה את טענת התובע כי מעמדו בבית הדין נגזר מכך שיש לראותו כנפגע הטרדה מינית, כמתלונן, כמתלונן בשם הנתבעת ולכל הפחות כעד, והדגישה כי התביעה הוגשה חרף התנגדות הנתבעת, שהיא לשיטתו "קורבן" ההטרדה המינית.
השופטת הוסיפה כי טענת התובע כי הוא עצמו נפגע הטרדה זרה ואף מנוגדת למטרתו העיקרית של החוק למניעת הטרדה מינית – הדאגה לקורבנות עצמם ולזכויותיהם. לשיטתה, מהטענה כי יש לראות בתובע וברעייתו לשעבר כ"מקשה אחת" מאחר שהיו נשואים זה לזה בתקופה שבה אירעו ההטרדות, לטענתו, משתמע כי הנתבעת עצמה חסרת רצון אוטונומי להביע את דעתה. "ברי כי לא ניתן לקבל עמדה זו, בפרט שעה שכיום עכורים מאד היחסים בין השניים ורצונם אינו אחד", קבעה השופטת בפסק הדין.
עוד צוין כי אף שבפסיקתו המאוחרת יותר של בית הדין לעבודה הוכרה האפשרות לצרף בעלי דין להליכים שאינם צד ישיר לסכסוך, ואף הוכר מעמדו של עותר ציבורי, אולם מדובר על צירוף בעלי דין להליכים המתנהלים מלכתחילה בין בעלי הדין "הטבעיים". במקרה זה, לעומת זאת, התובע משולל זכות עמידה בבית הדין לעבודה, וכעותר ציבורי, ברור כבר בשלב זה מכתב התביעה עצמו כי הוא מתערב בעניין שאינו קשור אליו.
נוכח האמור, הבהירה השופטת, מתייתר הצורך לדון בתקינות הליך הבירור שנערך בתלונה או במקור הנורמטיבי לסעדים שהתבקשו, בהם מינוי "ממונה" מטעם בית הדין בדומה למינוי כונס נכסים על ידי ערכאה שיפוטית. "ברי כי לאדם שהוא קורבן אמת של הטרדות מיניות, הסבור כי מעסיקו כשל בקיום חובותיו כדין, לרבות החובה לברר ולטפל בתלונות, קמה עילת תביעה לסעדים שונים, לרבות לפיצוי כספי", כתבה השופטת. "אין זה המקום לדון ולהכריע בשאלה האם ניתן לכפות על מעסיק לקיים הליך בירור בדרך שאינה מוסדרת מפורשות בחוק למניעת הטרדה מינית, אם לאו. מכל מקום, אין בכך כדי להקנות עילת תביעה לכל דכפין, ובפרט למי שמניעיו אינם זהים, וייתכן והם מנוגדים למניעי נפגע ההטרדות עצמו".
