בית הדין הארצי לעבודה דן בזכאותה של אישה לקצבת שאירים, לאחר שבעלה המנוח נעלם בתחילת שנות התשעים אך אושפז 18 שנה לאחר מכן בבית האבות בו עבדה בצירוף מקרים מפתיע. המחלוקת: האם ניתן להכיר בה כ"אלמנה" לפי חוק הביטוח הלאומי למרות שחיו בנפרד
בית הדין הארצי לעבודה קיבל ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ופסק כי על המוסד לביטוח לאומי לשלם לאישה שחיה בנפרד מבעלה ההומלס במשך שנים קצבת שארים נוכח פטירתו. הבעל נעלם מביתו לאחר לידת בתם הרביעית של בני הזוג וצץ מחדש באופן מפתיע כעבור 18 שנה, כאשר אושפז בבית האבות בו עבדה האישה. בית הדין קבע כי פסק דין למזונות חייב את המנוח לשלם מזונות לאישה, כך שחרף העובדה שבני הזוג היו פרודים שנים רבות, וחרף העובדה שפסק הדין למזונות לא יושם בפועל, יש לראות באישה כ"אלמנה" של המנוח.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערת נישאה בתחילת שנות השמונים ולה ולבעלה נולדו ארבעה ילדים. בשנת 1991, בסמוך ללידת בתם הרביעית של בני הזוג, נעלם הבעל מהבית באופן מפתיע, לאחר ששקע בחובות כבדים. לפני שנעלם, הספיק הבעל אף למכור את בית המגורים של המשפחה. משלא אותר, הוכרה המערערת כעגונה על ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה ולאחר מכן החלה ללמוד, קיבלה תואר שני ועבדה בבתי אבות.
18 שנה לאחר מכן, מספר ימים לפני שהמערערת עתידה הייתה לסיים את עבודתה כסגנית אם בית בבית-אבות, אושפז שם בעלה במצב קשה. מאז היה קשר מסוים בין הבעל לבני משפחתו אך הוא המשיך להתגלגל בין מוסדות עד לפטירתו כחמש שנים לאחר מכן. בדיעבד התברר כי טרם אשפוזו היה הבעל דר רחוב.
לאחר פטירת בעלה הגישה המערערת בקשה לקבלת קצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, אך זה דחה את הבקשה בנימוק שהשניים חיו בנפרד בלפחות שלוש מתוך חמש שנות חייו האחרונות של המנוח ובכללן 12 החודשים שלפני פטירתו. עוד ציין המל"ל כי בתקופה האמורה המנוח לא שילם בפועל מזונות למערערת ולא היה חייב במזונותיה על פי פסק דין.
נוכח האמור, הגישה האישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בה טענה כי יש להכיר בה כ"אלמנה" של המנוח, הזכאית לקצבת שארים, הן לנוכח חיובו בפסק דין חלוט במזונות והן לנוכח העובדה שבני הזוג מעולם לא נפרדו מרצון, אלא עקב נסיבות אובייקטיביות שגרמו לפרידה. עוד הוסיפה כי עם אשפוזו של המנוח בבית האבות חודש הקשר בינו לבין אשתו וילדיו ולכן שוב אין לראות בהם פרודים. לאחר בחינת העדויות ומכלול הראיות בתיק, דחה בית הדין האזורי את התביעה וקבע כי בני הזוג היו פרודים מעת היעלמו של המנוח.
על פסק הדין הגישה המערערת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בו חזרה על טענותיה. השופט רועי פוליאק, אליו הצטרפו השופטים אילן איטח וסיגל דוידוב-מוטולה, קיבל את הערעור וקבע כי יש להכיר במערערת כאלמנת המנוח. נקבע, כי עיון בלשון חוק הביטוח הלאומי מלמד כי על מנת שאשתו של מבוטח בשעת פטירתו לא תוכר כאלמנתו, צריכים להתקיים מספר תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא היותם של בני הזוג פרודים במהלך התקופה המתוארת בסעיף והתנאי השני הוא כי האישה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב, או כי המבוטח לא נשא בפועל במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו.
באשר לתנאי הראשון של הפרידה, קבע השופט פוליאק כי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה המערערת והמנוח היו פרודים החל משנת 1991 ועד לפטירתו היא קביעה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו ואין להתערב בה. צוין, כי אפילו אם הייתה מתקבלת גרסתה העובדתית של המערערת לפיה בתקופת שהות המנוח בבית האבות התחיל "סוג של קשר" ביניהם, לא היה בכך כדי לשלול את יסוד הפרידה.
באשר לתנאי השני של מזונות, קבע בית הדין כי מבחן הזכאות למזונות מכח פסק דין או הסכם ומבחן תשלום המזונות בפועל, הם מבחנים חלופיים, אשר די כי אחד מהם יתקיים על מנת שגם אם המבוטח ואשתו היו פרודים בתקופה הרלוונטית בחוק, תחשב האישה כ"אלמנה" הזכאית לקצבת שארים. במקרה זה, נקבע, חב המנוח בתשלום מזונות למערערת מכח פסק דין, כך שחרף העובדה שבני הזוג היו פרודים שנים רבות וחרף העובדה שפסק הדין למזונות לא יושם בפועל יש לראות במערערת כ"אלמנה". נקבע, כי קביעה זו עולה בקנה אחד לא רק עם לשון החוק וההלכה הפסוקה אלא גם עם תכליתה של קצבת השאירים להחליף מקור מחיה שנפסק עם פטירת בן הזוג.
הערעור התקבל, המערערת זכאית לקבלת קצבת שארים. המערערת יוצגה בהליך ע"י עו"ד ששון חורש. הביטוח הלאומי יוצג ע"י עו"ד דנה תמר-פרבר.
