חדשות

פסיקת בג"ץ מהשבוע שעבר בנושא פתיחת המרכולים בשבת עוררה סערה בקרב חוגים רבים שראו בכך פגיעה בערך עליון ביהדות, אולם נדמה שהשיח הציבורי שוב מתעלם מהנושא הסוציאלי ומתייג זאת כ"מלחמת דת". הגיעה העת להודות: הסטטוס קוו מת וכעת יש צורך בהחלטה מפורשת על אופיה של השבת

פסק דינו של בג"ץ מהשבוע שעבר בנושא פתיחת המרכולים בשבת בתל-אביב עורר מיד מחלוקות בין אלו הרואים בכך פסיקה מבורכת ושמירה על הסטטוס קוו ב"עיר ללא הפסקה", ובין חוגים שראו בכך פגיעה בדמותה של השבת, שהיא ערך עליון ונעלה ביהדות. כמו במקרים קודמים שבהם התעוררה שאלת העבודה בשבת, מיד תויג הנושא כ"מלחמת דת" כאשר העניין הסוציאלי שטמון במחלוקת התגמד מאד עד כמעט לא קיים. האם יש צורך בהחלטה ממשית ומפורשת שתשים קץ למלחמה על אופיה של השבת?

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

החוק העיקרי שעוסק כיום בנושא העבודה בשבת הוא חוק שעות עבודה ומנוחה. החוק, שנחקק בכנסת בשנת 1951 נחשב כהישג סוציאלי מתקדם בהיותו נועד להגן על עובדים ע"י תיחום עבודתם במסגרת מוסדרת. בין השאר הגדיר החוק את ימי המנוחה השבועית של עובדים, כאשר יום המנוחה שנקבע ליהודים הינו יום השבת. בנוסף קבע החוק כי העסקת עובדים שכירים או עבודת עובדים עצמאיים בחנויות ובתי מלאכה ביום המנוחה ללא היתר הינה עבירה פלילית.

בעמדו בפני הכנסת בקריאה הראשונה, הוצג החוק ע"י שרת העבודה דאז גולדה מאיר כהישג סוציאלי נאור של תנועת הפועלים בהיותו חוק העבודה הראשון המוגש לכנסת ישראל. דבריה של גולדה בפני הכנסת היו 'מדעיים' וטכניים למדי והם כללו סקירה של יסודות החוק תוך ציון מחקרים מן העולם בנוגע לתפוקת עבודה, הדגשת טובתם ובריאותם של העובדים והחשיבות של השמת מסגרת לעבודתם. היא לא התעכבה יתר על המידה על נושא המנוחה השבועית אלא ציינה זאת כבדרך אגב וגם בדברי ההסבר להצעת החוק לא נזכרת ולו מילה אחת לגבי תכלית כלשהי מלבד זו הסוציאלית. כמו כן, ניתן לראות בסעיף 5 לדברי ההסבר כי החוק מטרתו לעגן בספר החוקים מספר אמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתמה עליהן ובכך למעשה לאשרר אותן ולכן מהתבוננות שטחית בגורמים אלו ניתן אכן להסיק כי המדובר בחוק סוציאלי טהור.

למרות זאת, לא ניתן להתעלם מן האלמנט הדתי המצוי בהוראות הסעיפים בדבר המנוחה השבועית. ישנן טענות לכאן ולכאן האם ניתן לכנות זאת "חקיקה דתית", שכן מחד מדובר באיסור מלאכה ביום השבת החל כחובה על כלל הציבור (היהודי) ואינו נתון לשיקול דעתו, אולם מאידך לא מדובר באיסור שלם (ישנם היתרים ועובדים עליהם החוק לא חל) השוכן רק במישור הציבורי ורק בתחום משפט העבודה.

כך או כך, החוק עורר סערה וויכוחים במליאת הכנסת בעת הדיונים עליו, כאשר רוב חברי הכנסת ראו לנכון להתייחס להוראה בדבר האיסור על עבודה/העסקה במנוחה השבועית לא כהוראה סוציאלית גרידא אלא כהוראה הטומנת בחובה גם גרעין דתי. גם הפסיקה שדנה בחוק זיהתה מלכתחילה את תכליתו הכפולה המורכבת משתי תכליות השזורות זו בזו - מחד תכלית סוציאלית להבטחת יום מנוחה הנחשב לזכות בסיסית במדינות נאורות, ומאידך לתת ביטוי לאופייה היהודי של המדינה ולשמור על יום השבת כיום בעל צביון ייחודי.

השיח הציבורי הוא שיח מורעל

כיום, במרחק של זמן, ניתן לומר שחוק שעות עבודה ומנוחה לא השיג את שתי התכליות העומדות בבסיסו מפאת כשלים במבנה וביישום החוק העומדים לו לרועץ: מבחינת תחולה, החוק עוסק בעובדים בלבד ולא בפתיחת עסקים, ולכן תחום זה נותר לטיפול חקיקה מקומית בלתי אחידה. כמו כן הוא אינו חל על כלל העובדים השכירים או העצמאיים, אלא מחריג מתחולתו עובדים ספציפיים. בנוסף, מנגנון ההיתרים שבחוק מאפשר אף הוא להחריג את תחולת איסור העבודה בשבת בהתאם לקריטריונים מסוימים, וכפי הנראה מדובר בקריטריונים ליבראליים מדי, המיושמים בצורה בעייתית ונעדרת שקיפות לציבור.

מבחינת אכיפת החוק, מדובר בהיקף אכיפה בלתי מספק אשר זכה לביקורות רבות הן מבית המשפט, הן ממבקר המדינה והן מן הכנסת. על פי ביקורות אלו, זרועו של החוק אינה משגת עסקים מסחריים רבים הפועלים ללא היתר, העונשים המוטלים אינם מרתיעים את העבריינים, ולכן נוצרת תחושה של חוק המתפקד כאיסור פיקטיבי המתבטא בפועל בגבולות פרוצים ואבדן שלטון החוק. כמו כן החוק מחייב מעסיק לשלם לעובד בשבת 150% מן השכר המגיע לו, דבר שבמקור נועד להרתיע מעסיקים מלהעסיק עובדים בשבתות, אך בפועל ממריץ ומעודד עובדים לבחור דווקא בעבודה ביום זה על מנת לזכות בתוספת.

לבסוף, ואולי הבעיה הכי חמורה בחוק היא שהוא אינו נותן ביטוי מספק למקומה הייחודי של השבת במדינת ישראל. אין ספק כי בהיעדר חוק קונקרטי שעוסק ביום השבת, חוק שעות עבודה ומנוחה נכנס לואקום הזה ונתפס בעין הציבור כחוק דתי הבא לכפות השקפות עולם מסוימות. העובדה היא שלאורך שנות המדינה קונפליקטים בנוגע לפתיחת חנויות או עבודה אחרת בשבת (כמו תחבורה ציבורית למשל) מסווגים מיד כמאבקי דת והופכים להיות מלחמות של ממש עם חרם והפגנות בין שני המחנות.

עם זאת, נדמה כי במאבקים אלו נשכחה הקבוצה השלישית הניצבת דוממת בין שני המחנות - היא קבוצת העובדים שנאלצת לעבוד בשבת שעליה כמעט לא מדברים אך למעשה זו הקבוצה שעליה בא חוק שעות עבודה ומנוחה להגן מלכתחילה. כך נוצר מצב אבסורדי לפיו החוק שאמור להגן על העובדים למעשה פוגע בהם ע"י האפשרות שהוא נותן לגרור אותו לכיוונים דתיים באופן שיוצר כלפיו אנטגוניזם, וזאת על חשבון המטרה הסוציאלית הנעלמת מהעין. השיח הציבורי הוא שיח מורעל, הוא נעדר מודעות לעניין של זכויות עובדים, או לתחרות הבלתי הוגנת וההשפעה על עסקים קטנים והיבטים חברתיים וערכיים אחרים הנובעים מהתרת העבודה ביום השבת, אלא כולו נסב סביב העניין העקרוני של כפייה דתית – כן או לא.

הסטטוס קוו מת – להסדיר את נושא השבת ברמה הארצית

לסיכום, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו הזירה המתאימה לטפל בנושא השבת במדינה. הוא אינו נותן את הדעת לתמורות שהתחוללו בחברה ובעולם העסקי מאז שנות החמישים, אינו מצליח לתפוס את מורכבות נושא השבת בישראל ויוצר אפליה בין עסקים היכולים להרשות לעצמם את הסיכון הטמון בקנסות לאור המחזור הכספי הצפוי עקב עבודה בשבת, ובין עסקים קטנים שפתיחתם בשבת אינה משתלמת היות ויש בכך סיכון גדול מדי עבורם. לפיכך, יש לבחור בין שתי חלופות - לבטל את התערבות המדינה בנושא פתיחת העסקים בשבת, קרי לאפשר לכלל בעלי העסקים המעוניינים בכך לפתוח את עסקיהם בשבת ובלבד שישמרו על הזכויות הסוציאליות של עובדיהם. חלופה שניה היא לחוקק חוק העוסק בשבת באופן פרטיקולרי אשר יפריד בין ההגנה על צרכיו הסוציאליים של העובד בחוק שעות עבודה ומנוחה, להגנה על אופיו המיוחד של יום המנוחה היהודי ובנוסף יקבע מפורשות את תכניו באמצעות עריכת איזון מוסכם בין צרכי תרבות ופנאי וצרכים הנוגעים למסורת ודת על מנת לתת ביטוי ראוי וטוב יותר לייחודו של יום זה.

עד עתה התחמקה מדינת ישראל מלהכריע בנושא החשוב של מתן תוכן מוגדר ליום השבת והסתפקה בחקיקה סוציאלית המטפלת בשבת באופן עקיף, או השאירה את הטיפול בנושא לחקיקת משנה לא אחידה. ייתכן שהגיעה השעה להודות כי הסטטוס קוו סיים את חייו וכעת יש צורך בהחלטה ממשית ומפורשת שתסדיר את נושא השבת. דבר זה דרוש מפאת המחלוקות הרבות שיוצר נושא השבת, ההשפעה הרבה שלו על התנהלות כלל הציבור, המשק והחברה, ועל מנת לקבוע סופית את כללי המשחק ולשים קץ לעימותים.