האישה טענה כי התמונה, שבה היא מצולמת עם גבר אחר, הוצאה יחד עם מסמכים נוספים ללא רשותה מהטלפון שלה, והגישה קובלנה פלילית פרטית. ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על האישה שלא הציגה ראיות כלשהן ותמך בפסיקת ההוצאות: "במקרה שבו עושה אדם פרטי שימוש בהליך הפלילי ו'מעמיד לדין' אדם אחר, מבחן פסיקת ההוצאות צריך להיות דומה יותר לזה שבמשפט האזרחי"
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה ערעור שהגישה אישה על זיכויו של בעלה לשעבר במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהגישה נגדו בגין פגיעה בפרטיותה, לאחר שלטענתה הוא פרץ לטלפון הנייד שלה והוציא משם מסמכים ללא רשותה, לרבות תמונה שלה עם גבר אחר שהוצגה לבית הדין הרבני. בית המשפט אישר את פסיקת בית משפט השלום כי לא הוצגה תשתית ראייתית לפריצה הנטענת, והבהיר כי בצדק חויבה האישה בהוצאות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערת, עורכת דין במקצועה, טענה במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהגישה כי במהלך דיון בבית הדין הרבני בתיק הגירושין של הצדדים, עשה המשיב שימוש במסמכים שהוצאו מהטלפון הנייד שלה, ומסר את המסמכים או העתקים מהם לבאת כוחו, תוך פגיעה בפרטיותה.
הבעל לשעבר טען להגנתו כי הוא לא חדר לטלפון הנייד של המערערת וכי התמונה שהציג בבית הדין הרבני, שבה מצולמת המערערת עם גבר אחר, הגיעה לטלפון שלו עקב סנכרון אוטומטי של המכשיר שלו עם כלל המכשירים האלקטרוניים בבית, בהם האייפד של בנם המשותף, שבו שמרה המערערת את המסמכים נשוא הקובלנה.
בית משפט השלום זיכה את המשיב מהעבירות יוחסו לו בקובלנה וקבע כי בראיות שהציגה המערערת נפערו חללים משמעותיים, הנובעים בין היתר מחסר ראייתי טכנולוגי, ואינם מאפשרים לקבוע ממצאים פוזיטיבייים במידת הוודאות הדרושה במישור הפלילי בדבר נטילת התמונות מהטלפון הנייד שלה כנטען.
בערעור שהגישה טענה המערערת כי בית המשפט שגה בכך שלא התיר לה להביא עדי הזמה מטעמה, ובכך שלא התייחס לעדותה לפיה היא ראתה במו עינייה את המשיב מעביר לעורכת דינו אסופת מסמכים, מלבד התמונה שהוצגה בבית הדין הרבני, בהם התכתבויות שלה עם צד ג'. לבסוף, טענה המערערת נגד פסיקת ההוצאות נגדה בסך של 8,000 שקל.
השופטת בטינה טאובר דחתה את הערעור וקבעה כי המשיב אינו חייב להודות או לכפור בעובדות הקובלנה, וכי היעדר הסבר כיצד הגיעה לידיו התמונה אינה פוטרת את המערערת מהוכחה פוזיטיבית של רכיבי העבירה הנטענת – היינו כי התמונה הוצאה ללא היתר מהטלפון הנייד שלה. השופטת הוסיפה כי מלכתחילה היה על המערערת לתמוך את גרסתה באמצעות חוות דעת של מומחה בתחום הסלולר, ללא כל קשר לטענות המשיב או לעדות מומחה ההגנה. משבחרה לנהל את הקובלנה ללא כל ראייה טכנולוגית בדבר חדירה למכשיר הטלפון שלה, בהסתמך על עדותה בלבד, צדק בית משפט השלום שלא אפשר לה להגיש ראיות הזמה בשלב מאוחר יותר של ההליך. השופטת הבהירה כי נוכח הרצון למנוע מצב בו "ההליך הפלילי יהפוך לנדנדה אין-סופית של עדויות הזמה הדדיות", נקבע כי האפשרות להביא ראיות נוספות להזמה לא תיעשה כעניין שבשגרה, אלא על פי שיקול דעתו של בית המשפט ובהתקיים נסיבות מתאימות. במקרה זה, נקבע, גרסתו של המשיב היתה ברורה ומפורשת מתחילת ההליך, כך שמתן אישור להצגת עדויות הזמה בשלב כה מאוחר אינו אלא פתיחת פרשת הראיות מראשיתה ובבחינת אישור למערערת לנהל את פרשת התביעה פעם שנייה.
השופטת קבעה כי לא הוצגה כל ראייה טכנולוגית שמצביעה על "התפרצות" המשיב לטלפון הנייד שלה ונטילת התמונות ממנו, כך שצדק בית משפט השלום בכך שלא הרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו.
השופטת טאובר התייחסה גם לפסיקת ההוצאות על ידי השלום, וציינה כי במקרים כאלה, יש להשקיף על הקובלנה כעל הליך פרטי בדומה להליך האזרחי, שבו משזוכה הנקבל הוא זכאי להטבת נזקיו הממוניים שנגרמו עקב הצורך בהתגוננות מפני ההליך.
לפסק הדין הצטרפו גם השופטים תמר נאות פרי וד"ר רון שפירא, אשר העיר כי בהליך הפלילי בו מעמידה המדינה נאשם לדין, המגמה היא לצמצם את פסיקת ההוצאות בגין זיכוי נאשם לאותם מקרים חריגים בהם התנהלות המאשימה כלפי נאשם הייתה בחוסר סבירות. "סבור אני כי בהליך של קובלנה, בה עושה אדם פרטי שימוש בהליך הפלילי ו'מעמיד לדין' אדם אחר, מבחן פסיקת ההוצאות צריך להיות דומה יותר לזה שבמשפט האזרחי ולפיו 'בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס'", כתב השופט בפסק הדין. "במקרה הנוכחי נגרר הנקבל לבית משפט בהליך פלילי שתוצאותיו, לו היה נמצא אשם, היו עלולות להיות מרחיקות לכת עד כדי גזירת עונש מאסר. השימוש בהליך הפלילי היה חלק ממאבק משפטי המתנהל במסגרת אזרחית. הנקבל נזקק לייצוג משפטי ונגרמו לו הוצאות. הקובלת לא הביאה במסגרת פרשת התביעה ראיות שהיה בהן, לכאורה, כדי לבסס את האישום. בנסיבות אלו אין כל עילה מדוע לא ישולמו לנקבל הוצאות הגנתו, הן בהליך בבית משפט קמא והן בהליך בפנינו".
