חדשות

בית משפט השלום דחה תביעת שכר טרחה שהגיש עורך דין נגד מספר יורשיו של מנוח ועורכי דין שעמם חתם על הסכם המסדיר את שכר הטרחה עבור טיפול בעניינים משפטיים הנוגעים לעיזבון. ביהמ"ש: התנהלותו עולה כדי חוסר תום לב מובהק והיא נועדה לשמש כאמצעי לחץ על היורשים

בית משפט השלום בת"א דחה תביעת שכר טרחה שהגיש עורך דין נגד יורשי מנוח ושני עורכי דין שעמם חתם על הסכם המסדיר את הטיפול המשפטי בענייני העיזבון. נקבע, כי טענות עוה"ד היו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי כאחד והן שגויות מיסודן, וכי מהתנהלותו מול היורשים עולה חוסר תום לב מובהק עת בחר להעלות את דרישתו לשינוי שכר הטרחה רק לאחר שהכספים נאספו בחשבון הנאמנות, תוך שהוא מעכב את כספיהם של היורשים ללא צידוק בשל מחלוקת מול עורכי-הדין. בסופו של יום, אף חויב בתשלום הוצאות של 9,000 שקל לכל אחד מ-12 הנתבעים, סכום המסתכם ב-108 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבעים הם יורשיו של מנוח שהלך לעולמו בשנת 2008. התובע, עו"ד בנימין חן, היה לטענתו מכר קרוב של בני משפחתה של אחות המנוח, שהלכה אף היא לעולמה, וטיפל בענייניהם המשפטיים מזה עשרות שנים. לטענת התובע, בין הצדדים לתובענה נחתם הסכם שכר טרחה אשר עליו היו חתומים עו"ד רבקה שפרינצק, שייצגה את 10 הנתבעים בתביעה, ועו"ד בועז יואל קראוס, אשר ייצג יורש נוסף.

במסגרת התביעה שהגיש לבית משפט השלום בתל-אביב, עתר התובע לקבלת שכר טרחה מהיורשים עבור פעולות משפטיות אשר ביצע לטענתו, הנחלקות לשתיים: כל הפעולות שביצע מרגע פטירת המנוח, עובר לחקירה ודרישה בכל הקשור ביורשיו ופניות אליהם, הגשת בקשה לצו ירושה, וכל התהליך הכרוך בכך, לרבות דיונים בבית-המשפט עד לקבלתו בפועל של הצו. לטענתו, הגשת בקשה זו בוצעה על-ידו בהסכמת שבעה יורשים שחתמו לו על ייפוי-כוח וכתבי הסכמה, אשר ארבעה מהם נתבעו בתיק זה ואף חתמו על התחייבות לשכר טרחה בשיעור של 3% בתוספת מע"מ מהסכום שיתקבל מהעיזבון. עוד דרש שכר טרחה עבור כל הפעולות אשר ביצע מרגע קבלת צו הירושה, הכוללות איסוף העיזבון וניהולו עד לחלוקתו בין יורשי המנוח.

לטענת התובע, מדובר בחלוקה חשובה, שכן ההסכם הכולל שחתמו עליו כל הצדדים בעניין עזבון המנוח קבע כי שכר הטרחה של עורכי הדין יהיה בשיעור של 2% בתוספת מע"מ משווי העיזבון, והתייחס אך ורק לפעולות שביצע התובע מרגע קבלת צו הירושה. על-כן לטענתו, על היורשים לשלם לו שכר טרחה עבור הפעולות שביצע מרגע פטירת המנוח, הואיל ופעולות אלו לא נכללו בהסכם הכולל. עוד טען כי על-פי ההסכם הכולל היה על עורכי-הדין לחלק את העבודה המשפטית ביניהם באופן שוויוני, אולם בפועל הוא ביצע את כל העבודה המשפטית או את מרביתה, ועל-כן עליו לקבל את כל שכר הטרחה של עורכי-הדין או מרביתו.

היורשים מאידך, טענו כי התובע לא ייצג אותם והם לא חתמו על כל מסמך אשר מחייב אותם כלפיו, אלא הסכם שכר הטרחה סוכם מול עורכי הדין שפרינצק וקראוס. עורכי הדין טענו כי הסכמים יש לכבד וההסכם שנחתם מסדיר את חלוקת שכר הטרחה ויש לפעול על-פיו.

השופטת אילה גזית דחתה את התביעה וקבעה כי טענות התובע חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי כאחד והן שגויות מיסודן. לדעת השופטת, אין מקום לקבל את טענת התובע כי על היורשים לשלם לו שכ"ט עבור הפעולות שביצע מרגע פטירת המנוח, בהגשת הבקשה לצו ירושה. בעניין זה, עלה מעיון בראיות התובע כי הבקשות למתן הצו הוגשו טרם שהיה בידי התובע ייפוי כוח מטעם ארבעת היורשים וכי ייצג רק יורשת אחת, ולכן הבקשות האמורות לא הוגשו בהסכמת הנתבעים ולא ניתן לחייבם בשכר טרחה. לדעת בית המשפט, מסקנה זו אף מתיישבת עם הבקשה עצמה לצו ירושה, בה צוין כי המבקשת היא המיוצגת בלבד והתובע אף הודה בחקירתו הנגדית כי בהגשת בקשה זו הוא ייצג אותה וכי קיבל שכר טרחה ישירות ממנה. לפיכך, התובע אינו זכאי לקבל שכר טרחה מהנתבעים עבור פעולות שביצע עבור לקוחתו אשר בגינן קיבל שכר טרחה, וכן בשל העובדה שבעת הזו כלל לא ייצג אותם.

זאת ועוד, התובע צירף לתביעתו דו"ח פעילות שערך, בו פירט את העבודות וכמות השעות שנדרשו לו לביצוען. מעיון בדו"ח זה עלה כי התובע הכליל פעולות שהוא ביצע לקבלת צו הירושה עבור לקוחתו, קרי פעולות שביצע לפני החתימה על ההסכם הכולל בין היורשים ועורכי-הדין, והוא אף הודה בעובדה זו בחקירתו הנגדית.

עוד הוסיפה השופטת כי יש לדחות את טענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר טרחה נוסף מכלל הנתבעים מרגע קבלת צו הירושה ועד לחלוקת הכספים מהעיזבון בין היורשים. נקבע, כי ההסכמה הראשונה בין כלל הצדדים היא שהיורשים מסמיכים את שלושת עורכי הדין לפעול בשמם לצורך חלוקת כספי העיזבון, וההסכמה השנייה היא אופן חלוקת שכר הטרחה בין עורכי הדין, קרי, שליש לכל אחד מהם, כנגזרת של  אחוזי הצלחה ולא של שעות עבודה.

כמו כן, בניגוד לטענת התובע, אין כל התייחסות בהסכם הכולל לכך שהעבודה עצמה תתחלק באופן שוויוני בין עורכי-הדין ולא ניתן ללמוד פרשנות זו, אלא רק לכך שהיורשים מסכימים שעורכי-הדין יפעלו בשמם. ההתייחסות לחלוקה שוויונית בין עורכי-הדין היא אך ורק לגבי שכר הטרחה, וחלוקת השכר היא שוויונית, על אף שעורכי הדין ייצגו מספר לא שווה של יורשים. לפיכך, פרשנותו של התובע לפיה ניתן ללמוד שרק מי שמבצע את רוב רובה של העבודה המשפטית בפועל הוא הזכאי לתשלום רוב שכר הטרחה, לא רק שאינה מופיעה בהסכם הכולל, אלא שזו פרשנות שנוגדת את ההסכם.

עוד ציין בית המשפט כי עד למועד זה התובע לא פנה בפניה מסודרת בכתב אל עורכי הדין ולא טרח לשלוח ולו דרישה אחת לנתבעים בגין שכר טרחה שלטענתו מגיע לו. התובע לא מחה לפניהם, כי ביצע את כל הפעולות המשפטיות או ביצע יותר מהם, ואף לא ביקש לשנות את ההסכם הכולל בעקבות טענתו זו. מכך הסיק בית המשפט כי העובדה שהתובע בחר בידיעתו המוחלטת שלא לפנות אל עורכי-הדין בבקשה לחלוק בנטל העבודה, שהתגלתה לטענתו כעבודה רבה, ובחר לפעול לבדו, היא התנהגות העולה לכדי ויתור, השתק או הסכמה שבהתנהגות היוצרת מניעות ממנו להעלות טענה זו, ועל-כן אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. לא זו אף זו, לדעת השופטת גזית, מהתנהלות התובע מול הנתבעים עולה חוסר תום לב מובהק עת בחר להעלות את דרישתו לשינוי שכר הטרחה רק לאחר שהכספים נאספו בחשבון הנאמנות, תוך שהוא מעכב את כספיהם של היורשים, בעוד שאת הכספים השייכים לארבעת היורשים הנוספים שהם לקוחותיו, הוא חילק ואף קיבל מהם את שכר טרחתו.

למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי מעיון בראיות בתיק עולה כי התובע לא העריך נכונה את הקצאת הסיכונים בבסיס ההסכם הכולל, ועל-כן מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה יכולה להביא לביטול ההסכם. יתרה מכך, צד הטוען לטעות או הטעיה, אינו יכול להעלותן כטענות בעלמא אלא עליו לספק תשתית עובדתית המבוססת על ראיות. אולם, לא רק שהתובע לא עמד בנטל זה, אלא שמעיון בעדותו עולה תמונה עובדתית התואמת את גרסת הנתבעים.

אשר על כן דחה בית המשפט את התביעה נוכח העובדה שלא היה מאחוריה כל בסיס עובדתי או משפטי. בצד האמור ביקר בית המשפט את התנהלותו של התובע, אשר עמד על זכותו לחקירה נגדית של כל אחד מהנתבעים והחזיק בכספי היורשים הנתבעים ללא כל צידוק ועיכב את חלוקת כספי הירושה בשל מחלוקת מול עורכי-הדין, וקבע כי מדובר בהתנהלות לא ראויה שנועדה לשמש כאמצעי לחץ באמצעות הגשת התביעה דנן. לאור האמור, חויב התובע בהוצאות לכל אחד מהנתבעים, בסך של 9,000 ₪ לכל אחד, ובסך הכל 108 אלף שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.