בית משפט השלום דן בתביעתה של מוכרת דירה נגד בנק לאומי, בטענה כי האחרון אחראי למעילה שביצעה עורכת דין שטיפלה עבורה בעסקת מכר דירה בכספים שהופקדו בחשבון נאמנות. השופט: נסיבות העניין צריכות היו להדליק נורה אדומה "חזקה ובוהקת" אצל הבנק
בית משפט השלום בקרית גת קיבל חלקית את תביעתה של מוכרת דירה נגד בנק לאומי בטענה לאחריותו למעילה שביצעה עורכת דין שטיפלה עבורה בעסקת מכר דירה בכספים שהופקדו בחשבון נאמנות, אותו רוקנה לחלוטין. נקבע, כי נסיבות העניין היו צריכות להדליק נורה אדומה אצל הבנק, אולם יש לייחס לתובעת אשם תורם ניכר בשיעור 60% היות שלא עמדה על מילוי הסכם המכר, לפיו מרב הכספים היו אמורים להיות מועברים ישירות אליה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת, מיכל בוגנים, מכרה דירה בבאר שבע. את כספי התמורה מסר הרוכש לעורכת הדין שטיפלה בעסקה, אשר הפקידה אותם בחשבון נאמנות בבנק לאומי, אולם סכום של למעלה מ-390 אלף שקלים (המהווים קרוב למחצית מכספי התמורה) לא הגיע לידיה של התובעת. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת שהתובעת ניזוקה באופן ממשי כתוצאה מהאמור וכי האשָם המרכזי בכך שהיא לא קיבלה את כספי התמורה עבור הדירה שמכרה מוטל על עורכת הדין.
תביעה שהגישה התובעת נגד עורכת הדין הסתיימה בפסק דין שניתן בהעדר הגנה ותביעה שניהלה אל מול הקונה הסתיימה בהסדר פשרה לפיו יינתן צו לאכיפת הסכם המכר. לפיכך, נותר להכריע בשאלה עד כמה אחראי הבנק להתנהלות כושלת של עורכת דין שמעלה בכספי לקוחותיה.
במסגרת התביעה טענה התובעת לרשלנות מצד הבנק באופן פתיחת חשבון הנאמנות, ששימש בעת ובעונה אחת עסקאות מכר מקרקעין רבות שערכה עורכת הדין כאשר לטענת התובעת היה על הבנק לדרוש מעורכת הדין לפתוח חשבון נאמנות נפרד בעבור כל עסקה. עוד טענה להפרת חובה חקוקה של חוק איסור הלבנת הון, צו איסור הלבנת הון ושל הוראות המפקח על הבנקים בדבר ניהול בנקאי תקין ומניעת הלבנת הון, מימון טרור וזיהוי לקוחות. בנוסף טענה התובעת לרשלנות באופן הפיקוח של הבנק על הוצאת הכספים מחשבון הנאמנות, בכך שהוצאו כספים מחשבון הנאמנות ללא פיקוח, גם למי שאינם נהנים בחשבון וגם לעורכת הדין עצמה.
סגן נשיאת בית משפט השלום בקרית גת, השופט אור אדם, קיבל את התביעה בחלקה תוך ייחוס אשם תורם משמעותי לתובעת. ראשית עסק בית המשפט בשאלה האם הבנק התרשל בכך שאיפשר לעורכת הדין לפתוח חשבון נאמנות אחד שבו עשרות נהנים בעשרות עסקאות מקרקעין, אולם קבע כי אין בנמצא כל מקור חוקי האוסר על בנק לפתוח חשבון נאמנות אחד לכמה נהנים בכמה עסקאות. לצד זאת העיר כי ייתכן שראוי היה לקבוע באופן חד וברור, בחקיקה או בהוראות המפקח על הבנקים, כי נאסר על בנק לפתוח חשבון נאמנות אחד לכמה עסקאות מקרקעין על מנת שניתן יהיה לפקח באופן הולם יותר על השימוש בכספי הנאמנות.
עוד הוסיף השופט כי עורך דין העוסק במקרקעין מבצע עשרות עסקאות מדי חודש, כאשר בדרך כלל מרב הסכומים מועברים ישירות מהמוכר לקונה. לפיכך, לשיטתו, נראה בלתי סביר לדרוש מעורך הדין לפתוח חשבון נפרד עבור כל עסקה ועסקה בעבור הפקדה בנאמנות של סכום אחד של כמה עשרות אלפי שקלים.
עוד הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, בין משום שהחובה החקוקה לא נועדה למנוע את הנזק שנגרם, והן משום שמילוי החובה לא היה מונע את הנזק שנגרם. במילים אחרות, גם אם הבנק היה מקיים את החובה החקוקה ככתבה וכלשונה, ומזהה את הנהנים ע"פ תעודת זיהוי כמתחייב, גם אז עלולה היתה להתרחש התקלה המתוארת.
לעומת זאת, לאחר שבחן את הכספים הרבים שהוציאה עורכת הדין לטובת עצמה מחשבון הנאמנות, בעיקר על רקע החשדות כלפיה בעבר כאשר פעמיים זומנה לשיחות בירור – סבר בית המשפט כי כל אלה חייבים היו להדליק "נורה אדומה" אצל הבנק ולכן ניתן לחייבו ברשלנות בגין העדר פיקוח מספק על חשבון הנאמנות. הובהר, כי גם בחשבון נאמנות כללי בו קיים מספר רב של נהנים, חב הבנק בחובת זהירות לוודא כי הכספים מוצאים לטובת הנהנים. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה אין חובה על הבנק "לפשפש" בכל הפעולות בחשבון הנאמנות וחובתו לבדוק פעולות המבוצעות בחשבונות בכלל ובחשבונות נאמנות בפרט קיימת רק אם מתקיימות נסיבות מחשידות ויוצאות דופן. במקרה זה, לדעת בית המשפט, התעוררו נסיבות כאלה שוב ושוב, אולם הבנק עצם את עיניו ואין בידו כל הסבר כיצד רוקן החשבון ואיך איפשר לנאמנת לרוקנו, בין השאר ע"י נטילות חוזרות ונשנות לה עצמה. הודגש, כי כאשר מדובר בנאמנת "חשודה" יש לנקוט לגביה משנה זהירות ולכן כאשר ניתן היה לראות כי למרות האזהרות וההבהרות הקודמות ממשיכה זו להוציא כספים של עשרות אלפי שקלים לטובת עצמה מחשבון שאמור להיות לטובת הנהנים – הרי שאצל כל בנק סביר היתה נדלקת אותה "נורה אדומה".
עוד נדחתה טענת הבנק לפיה לא נדלקה "נורה אדומה" ולא היה כל דבר מחשיד בהתנהלות עורכת הדין בחשבון הנאמנות, ונקבע כי גם בהתעלם מהרכישות בחנות בגדים או בחנות רהיטים שאין להן הסבר של ממש, הרי שכמות ההעברות - 44 במספר, והיותן בסך עשרות אלפי שקלים כל פעם עד שהחשבון התרוקן לחלוטין – מלמדת על קיומה של נורה אדומה חזקה ובוהקת שהיתה אמורה להידלק אצל הבנק, קל וחומר לנוכח חשדות קודמים שהביאו לזימונה לשיחות הבהרה. בנסיבות אלו, נקבע, הפר הבנק את חובת הזהירות שיש לו כלפי הנהנים בחשבון הנאמנות, בהם התובעת.
יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי לתובעת עצמה אשם תורם נכבד בהתרחשות, בכך שלא עמדה על מילוי ההסכם לפיו מרב הכספים היו אמורים להיות מועברים ישירות אליה, כאשר גם חלק מהסכומים הקטנים יחסית שהיו אמורים לעבור דרך חשבון הנאמנות, היו אמורים לעבור לידיה בתוך ימים ספורים. נוכח האמור, קבע בית המשפט אשם תורם בשיעור ניכר של 60% לחובתה.
סיכומם של דברים – התביעה התקבלה בחלקה; לאחר ניכוי האשם התורם הבנק ישלם לתובעת סכום של 161,000 שקלים בצירוף שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל ומינורי יחסית, לנוכח העובדה שלא נוהלו הוכחות ושנקבע אשם תורם משמעותי, בסך כולל של 11,700 שקלים בלבד.
