חדשות

ביה"ד לעבודה דחה תביעת אפליה שהגישה עורכת דין במקצועה, שלא התקבלה לעבודה במאפיה בנימוק כי "זה לא מיועד לנשים, זה קשה מדי, השעות ארוכות מדי", והטיל ספק במוטיבציה האמיתית של התובעת להיענות למודעת הדרושים

בית הדין לעבודה בתל אביב דחה תביעה שהגישה עורכת דין שלא התקבלה לעבודה במשמרת לילה במאפייה בנימוק שהעבודה קשה מדי לנשים, וקבע כי התובעת, בעלת משרד עצמאי, לא התכוונה כלל לעבוד במאפייה אלא להשיג פיצויים בגין אפליה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

באוגוסט 2015 פרסמה הנתבעת, מאפיית כל דגן, מודעת דרושים במקומון העיר בת ים בזו הלשון: "למאפייה בחולון עובדים למשמרת לילה בשעות גמישות – עבודה בייצור ואריזות". התובעת, עורכת דין בעלת משרד עורכי דין עצמאי, המחזיקה גם ברישיון לעסוק כיועצת מס וכמתווכת מקרקעין, התקשרה למנהל המאפיה והציגה עצמה כמי שהתקשרה בקשר למודעה, אך נענתה מיד כי "זה לא מיועד לנשים, זה קשה מדי, השעות ארוכות מדי, זה בלילה, לא מיועד לנשים".

כשלושה חודשים לאחר מכן פנתה התובעת במכתב דרישה למאפיה המבקש לפצותה בגין אין קבלתה למשרה המוצעת מטעמים שאינם לגיטימיים ותוך הפלייתה מחמת מינה. משלא קיבלה תשובה, עתרה לבית הדין לעבודה לקבלת פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

הנתבעת טענה מנגד כי אופיו ומהותו של התפקיד הנדרש (לישת בצק במשמרת לילה) כולל הרמת משא כבד של בצד בזריזות למכונת הלישה במשך שעות עבודה מרובות, תפקיד הדורש כוח פיזי ומאמץ מרובים. על כן, אין לראות בהעדפה של עובדים בעלי כוח פיזי משום הפליה. המאפיה טענה עוד כי פנייתה של התובעת לא נעשתה בתום לב לצורך חיפוש עבודה במאפיה, אלא מתוך כוונה ומטרה "לחפש תביעה" ולהכין עבורה רקע משפטי מתאים, תוך ניצול הכשרתה ועיסוקה כעורכת דין.

השופט שמואל טננבוים דחה את התביעה וקבע כי מעיון בכלל נסיבות המקרה עולה הרושם כי התובעת לא היתה בגדר דורשת עבודה אמיתית הנוהגת בתום לב בחיפוש עבודה, ולכן היא אינה זכאית לפיצוי.

השופט ציין כי התובעת הצניעה בכתב התביעה את העובדה שהיא עורכת דין בעלת משרד עצמאי, ובחרה להגדיר עצמה כ"אישה המתגוררת בבת ים אשר ביקשה לעבוד לפרנסתה במושב (?) הנתבעת". התובעת אף הקליטה במכוון את השיחה עם מנהל המאפיה עוד טרם החלה השיחה לגופו של עניין, וביקשה לסיים אותה לאחר פחות מחצי דקה מיד כשנענתה שהעבודה אינה מתאימה לנשים, מבלי שהביעה כל תרעומת או ניסתה לשכנע כי היא יכולה להתאים לתפקיד. התובעת אף לא ניסתה לברר פרטים נוספים על מהות העבודה, להבהיר מדוע העבודה דווקא יכולה להתאים לה ואף לא הציעה להגיע לראיון אישי על מנת שניתן יהיה להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. כל אלה, קבע השופט, מחזקים את החשד כי לא היתה לה כל כוונה למצוא עבודה אצל הנתבעת.

השופט ציין עוד כי התובעת לא ביקשה להסביר כיצד עבודה בלילה בתפקיד הדורש כוח פיזי מתיישבת עם עבודתה השוטפת כעורכת דין בשעות היום, ולא ציינה כי היא אינה עוסקת במקצועה או כי נבצר ממנה מסיבה כלשהי לעסוק בפועל בעריכת דין, סיבה שיש בה כדי להסביר את פנייתה לעבודת ייצור במאפיה.

"מסקנתנו הברורה היא כי המוטיבציה האמתית שהביאה את התובעת לפנות לנתבעת בעקבות מודעת הדרושים היא ניסיון חסר תום לב לבסס עילת תביעה מכוח החוק ולזכות בהתאם בפיצוי כספי ללא כוונה אמיתית להתקבל לעבודה, והכל תוך ניצול לרעה של הוראות החוק ורק לצורך קבלת פיצוי שלא כדין", כתב השופט בפסק הדין. "תכלית החוק הינה למנוע הפליה, בין השאר של דורש עבודה אמיתי. לא ניתן לייחס למחוקק כוונה לפצות מי שאינו דורש עבודה ולא התכוון להתקבל לאותה המשרה, רק בשל אמירה כזו או אחרת של המעסיק".

השופט הבהיר כי גם אם ניתן היה לראות בתובעת דורשת עבודה, לא הוכחה במקרה זה אפליה המצדיקה את קבלת התביעה. זאת, שכן התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שהיא בעלת הכישורים או הניסיון בתחום העבודה של ייצור במאפיות. עוד הוסיף השופט כי לא נסתרה גרסת מנהל המאפיה בדבר הכוח הפיזי הרב הנדרש מהתפקיד, ומנגד התובעת לא עשתה כל ניסיון ולו הקל ביותר לטעון כי היא כשירה לעבודה.

ד"מ 16079-02-16