ביה"ד לעבודה התיר למעסיקה לנטר את תיבת הדוא"ל של עובד בכיר לשעבר על רקע החשש כי הוא פתח עסק מתחרה בתקופת עבודתו, והבהיר: "הכרסום שחל בשנים האחרונות ביכולת לשמור על פרטיות המידע בתיבת הדוא"ל הפרטית, בעת ההליכה במרחב הציבורי המצולם ובעת שיחה או תכתובת whatsup, צריכה להשליך אף על האופן שבו בוחן בית הדין לעבודה בקשות כגון זו"
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את בקשתן של קרן אקספו לנטר את תיבת הדוא"ל של עובד לשעבר, שנחשד בהקמת עסק מתחרה בתקופת עבודתו בחברה. השופטת יפית זלמנוביץ גיסין קבעה כי בשלב זה לא ניתן להוכיח את החשדות באופן וודאי, ועל כן יש להתיר את העיון בדוא"ל במגבלות שנקבעו. בתוך כך, העירה השופטת כי מקומו ההולך ומצטמצם של מושג הפרטיות בעידן הנוכחי משליכים גם אופן בחינת הזכות לפרטיות בנסיבות אלה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת המעסיקה, לאחר עזיבתו של הנתבע את עבודתו כמנהל מחלקת אשראי, הופנו המיילים שנשלחו לתיבת הדוא"ל המקצועית שנפתחה עבורו לתיבת דוא"ל של עובד אחר, לצורך המשך העבודה השוטפת. באחד הימים הועבר לתיבת הדוא"ל של מחליפו מסמך סרוק בן עמוד אחד – מאזן חתום של חברת שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ, ובו מצוין כי במהלך החודשים מאי-ספטמבר 2015 – שבהם הנתבע עדיין עבד באקספו – שולם לו סך של 53 אלף שקל על ידי חברה שבבעלות עו"ד חדד.
המעסיקה טענה כי עקב כך התברר לה שהנתבע עסק בתקופת עבודתו בעבודות פרטיות נוספות, המתחרות בה או לא, וביקשה צו שיאפשר ניטור ועיון של הודעות הדוא"ל בנוגע לעבודות שביצע, הן על שמו והן באמצעות החברה שבבעלותו. לשיטתה, יש בידה ראייה ברורה לכך שהנתבע גזל ממנה הכנסה, ועל כן קמה לה הזכות לעיין ולבחון את תוכן ההודעות האישיות בתיבת הדוא"ל המקצועית שנפתחה לשימושו אצלה.
הנתבע טען מנגד כי הראיה כביכול שצורפה לכתב התביעה הושגה תוך פגיעה בפרטיותו, מבלי שניתנה הרשאתו לעיין בתכתובות הדוא"ל שלו, ומשכך לא מתקיימות נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות. עוד הוסיף הנתבע כי גם מתוכנה של הראיה לא ניתן להסיק את שמבקשת המעסיקה להסיק, וכי לא ניתן ללמוד מעצם התשלום כי מדובר בעבודה בתחום מתן האשראי החוץ בנקאי.
השופטת יפית זלמנוביץ גיסין קיבלה את הבקשה וקבעה כי אף שלעובד יש ציפייה לפרטיות גם כאשר מדובר בתיבת הדוא"ל המקצועית שלו, לא ניתן בשלב זה לפטור בהינף יד את החשש של המעסיקה כי הנתבע הקים עסק מתחרה תוך כדי עבודתו אצלה. השופטת הבהירה כי בשלב זה, טרם נשמעו הראיות בתיק, לא ניתן לקבוע בצורה החלטית וודאית, כפי שמבקש הנתבע, כי המעסיקה לא נחשפה להודעת הדוא"ל באקראי וכי מכותרת ההודעה ואף מהמלל הנלווה לה היה ניתן להבין כי המייל נוגע לענייניו הפרטיים. לשיטתה, אין זה בלתי סביר שהמייל נפתח בהיסח הדעת, ודי היה לקורא לעיין בשם ובזהות השולח – רואה חשבון – כדי להניח שהקובץ המצורף מכיל חומר מקצועי. הנתבע אף לא הלין עצם הפרקטיקה של שליחת המיילים שהופנו לתיבה המקצועית שלו לתיבה של עובד אחר לאחר עזיבתו.
עוד נקבע, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 2552/16, כי יש להבחין בין עובד לשעבר שמעסיקתו חוששת, על סמך מידע שראשית ראיה הימנו תוצג לבית הדין, כי הוא גזל את סודותיה, למשל, או הקים עסק פרטי מתחרה בעודו מועסק על ידה, לבין עובד שעודנו מועסק אצל המעסיק וכל מטרתו של המעסיק היא אגירת מידע על העובד על מנת שזה ישמש אותו, אם יהיה בכך צורך, ביום מן הימים.
"מובן שלולא מדובר היה בתיבת דוא"ל מקצועית – והנתבע אינו חולק כי זהו סיווגה – היתה החלטתי שונה", כתבה השופטת בהחלטתה. "אין להסיק מהחלטתי זו, כי לעובד לשעבר לא נתונה זכות לפרטיות או ציפיה כי המעסיק לשעבר ישמור על פרטיותו גם בתיבת הדוא"ל המקצועית, אלא שאין לצפות מעובד לשעבר כי ייתן הסכמתו לפעולת הניטור, כפי שנקבע בפרשת איסקוב או כי המעסיק יוכיח קיומן של חלופות פוגעניות פחות".
השופטת הבהירה כי מאחר שהנתבע שימש בתפקיד בכיר, טיב ואופי העבודה שלו, דרישות התפקיד ומהותו היו לכאורה בעלי אופי של משרה מיוחדת של אמון אישי, ויש להביא זאת בחשבון בעת בחינת בקשת המעסיקה. זאת, וודאי כאשר מדובר בעובד בכיר אשר יכול להסב למעסיקתו נזק גדול.
עם זאת, באיזון הראוי בין זכותו של עובד לשעבר לפרטיות, חרף העובדה כי מדובר בתיבת דוא"ל מקצועית, לבין זכותה של התובעת, הותר למעסיקה לנטר את תיבת הדוא"ל של הנתבע בהתאם למילות חיפוש ספציפיות שהוגדרו לה. בנוסף, עליה למנות מומחה מחשבים אשר אינו נמנה עם עובדיה לביצוע הניטור באמצעות בא כוחה.
בשולי הדברים העירה השופטת כי בעידן הנוכחי נדמה שלמושג הפרטיות יש מעט מאד מקום בחיינו. "כאשר עובד, אך לא רק, מקבל טלפון נייד ממעסיקו, מוריד לטלפון אפליקציות (יישומונים) אשר חלקן מבצעות מעקב אחר מיקומו, מידע שמתרגם מיד לפרסומות והצעות לרכישת מוצרים בקרבת מקום, חלקן אחר השימוש שאנו עושים באפליקציות מסוימות ותדירות השימוש על מנת להציע לנו אפליקציות דומות/פרסומות/מוצרים ועוד, ספק אם העובד או כל אדם אחר למעשה, יכול לטעון כי קיימת לו זכות לפרטיות במה שהפך להיות המרחב האישי-הציבורי של חייו", ציינה השופטת. "אין חולק, כי בחלק מן השירותים שאנו צורכים הוויתור על הפרטיות נעשה במודע על מנת לקבל דבר מה אחר: קהילה (במקרה של פייסבוק), נגישות למוצרים ושירותים (במקרה של חנויות לממכר מזון ומוצרים אחרים) ועוד. אך ספק אם אנו מודעים לרמת החדירה לפרטיות ולאופן שבו המידע עלינו מופץ לצדדים שלישיים ונעשה בו שימוש שלא הותר על ידנו במפורש". לשיטתה, "הכרסום שחל בשנים האחרונות ביכולת של כל אחת ואחד לשמור על פרטיות המידע בתיבת הדוא"ל הפרטית שלו בבית, בעת ההליכה במרחב הציבורי המצולם לעיתים על ידי גורמי אכיפה וגורמים אחרים ועת שיחה או תכתובת whatsup, צריכה להשליך אף על האופן שבו בוחן בית הדין לעבודה בקשות כגון זו שבפני".
לבסוף נקבע כי שאלת קבילותן של הראיות שתושגנה, ככל שתושגנה, מתיבת הדוא"ל של הנתבע תיבחן על ידי המותב בהליך העיקרי וכי המעסיקה לא תוכל לעשות שימוש בראיות אלו אלא במסגרת הליך זה.
לקריאה נוספת, ראו:
העליון: ראיות שהושגו באמצעות הצצה מכוונת לחשבון דוא"ל פתוח אינן קבילות
המחוזי: מעסיק יכול להיכנס לתיבת הדוא"ל של עובד שעזב והותיר את המחשב פתוח
