שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > הכרעה עקרונית: יהודי עיראק לא זכאים לפיצוי בגין טבח שבוצע ביהודי בגדד ב-1941

חדשות

הכרעה עקרונית: יהודי עיראק לא זכאים לפיצוי בגין טבח שבוצע ביהודי בגדד ב-1941
הכרעה עקרונית: יהודי עיראק לא זכאים לפיצוי בגין טבח שבוצע ביהודי בגדד ב-1941
19/06/2017, עו"ד לילך דניאל

ועדת ערר מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים קבעה כי לא ניתן לקבוע כי גרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו באירועי ה"פרהוד", וכי עיראק הייתה באותה תקופה מדינה עצמאית שגיבשה לעצמה את רצונותיה ושאיפותיה ולכן אין להגדירה כ"מדינה גרורה" לגרמניה

ועדת ערר מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים קבעה באופן תקדימי כי יהודי עירק אינם זכאים לפיצוי בגין אירועי ה"פרהוד" – הטבח שבוצע ביהודי בגדד ב-1 ביוני 1941. לאחר בחינת החומר ההיסטורי והמשפטי שהוגש בתיק הגיעו חברי הועדה למסקנה כי לא ניתן לקבוע שגרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו בפרהוד, וכי עיראק באותה תקופה הייתה מדינה עצמאית שגיבשה לעצמה את רצונותיה ושאיפותיה ולכן אין להגדירה כ"מדינה גרורה" לגרמניה. חרף דחיית הערר, נפסקו לעוררים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 200 אלף שקל, בשל חשיבות העניין והמאמצים שהשקיעו.

בערב חג השבועות התש"א, ה-1 ביוני 1941, בעוד הצבא הבריטי חונה בשערי בגדד, החלו פרעות אלימות נגד היהודים אשר זלגו בהיקף קטן יותר לעוד מקומות בעיראק. לפי העדויות והנתונים הקיימים כיום, במהלך הפרהוד נהרגו 179 יהודים, אברים נחתכו באכזריות, נשים נאנסו ונרצחו, בתי כנסת הושחתו, בתים וחנויות נפרצו ורכוש רב נבזז או הושמד. ביום שלמחרת הוטל עוצר על בגדד והסתיימו אירועי ה"פרהוד".

לאחר הקמת המדינה חתמה ישראל על הסכם השילומים עם גרמניה, אשר הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים. מכוח הסכם זה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הגרמני. בעקבות ההסכם הנ"ל חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים אשר הגביל את הזכות לפיצויים רק למי שאילולא הסכם השילומים והמכתב שבו היה יכול לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי. לאחר חתימת הסכם השילומים, נחקק בגרמניה חוק לפיצוי קורבנות הנאצים שהכיר בעילת התביעה האישית של מי שנרדפו מטעמי גזע, אמונה או השקפת עולם, ברם שלל את זכאותם של מי שהיו לאזרחי מדינות שעמן חתמה גרמניה הסכמים קולקטיביים, לרבות ישראל. קיים ספק של ממש אם בזמן המשא ומתן על הסכם השילומים מדינת ישראל לקחה בחשבון תביעות אפשריות של יהודי עיראק, אולם עניין זה כשלעצמו איננו מונע הכרה ותשלום ליהודים אלו, שכן לאחר החתימה על הסכם השילומים חייבת מדינת ישראל לפצות כל יהודי מכל תפוצה שהיא שהפך לאזרח ותושב המדינה עד התאריך הקובע (1.10.53) אם יוכיח את זכאותו לפי חוק הפיצויים הגרמני והדין הישראלי.

יו"ר הועדה, השופט אהרון שדה, דחה את תביעתם של העוררים לפיצוי מכוח החוק וקבע כי אין להכיר ביהודי עיראק כזכאים לפיצוי מכוח החוק בגין אירועי הפרהוד. הועדה דנה במסלולים השונים להכרה שהציע בא כוח העוררים. במסלול הראשון, הוצע להכיר ביהודי עיראק על סמך עילת אלימות שהיא תוצאה של הנעה גרמנית, וזאת בהסתמך על הטענה לפיה התקיימה הסתה ישירה מגורמים גרמניים נאציים לרחוב העיראקי והסתה זו היוותה גורם בלעדיו אין להתפרצות הפרהוד והיקפו. בעניין זה, קבעה הועדה כי אין החוק הגרמני, ובעקבותיו גם החוק הישראלי, מכיר במצב בו האלימות כלפי יהודים או נרדפים אחרים נעשית מחוץ לגרמניה על ידי יחידים לא גרמניים. אשר לטענות בדבר ההנעה הגרמנית ותרומתה לאירוע הפרהוד, סברו חברי הועדה כי לא ניתן לקבוע כמסקנה שגרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו בפרהוד ולא נמצא הקשר הסיבתי הדרוש בין ההסתה הגרמנית ולבין האלימות באופן שיטיל אחריות על גרמניה.

לדעת הועדה, שנאת זרים בכלל ושנאת יהודים בפרט ומנגד פחד והסתתרות מצד היהודים בשל היותם מטרה לשנאה היו קיימים בעיראק ובעולם הערבי עוד טרם עליית השלטון הנאצי. זאת ועוד, גם על פי פרסומים של מומחי העוררים, במקביל לתעמולה הגרמנית התחוללו תהליכים לאומיים פוליטיים בעלי עוצמה והשפעה ללא קשר לאותה תעמולה, כך שבסופו של דבר מה שגרם לאירוע הפרהוד היה הוואקום השלטוני הקצר בעת קשה מאד ללאומיות העיראקית, והפרהוד אירע משום שלא היו שלטון ומשטרה שימנעו אותו. לדעת חברי הועדה, אלמלא התהליכים והאירועים הערביים הלאומיים והאנטישמיות הטבועה בעיראק ואלמלא התפקיד שלקחה על עצמה עיראק כמובילה של המאבק הלאומי הכלל ערבי, הפרהוד לא היה קורה רק על בסיס התעמולה הגרמנית הכללית, שכאמור כוונה לכל העולם הערבי ולא רק לעיראק עצמה. עוד הוסיפו כי התוצאה המסתברת מקבלת עמדת העוררים יכולה הייתה להיות הכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים גם ביהודי ארץ ישראל שנפגעו בפרעות ובפעולות אלימות מצד הערבים שהאזינו גם כאן לרדיו ברלין, כאשר נדמה שאין חולק כי מדובר בתוצאה בלתי סבירה.

הוועדה דחתה גם את המסלול השני שהוצע על ידי העוררים, לפיו עיראק הייתה "מדינה גרורה" לגרמניה ואירועי הפרהוד מהווים פעולה ממוסדת שהוכרה על ידי הפסיקה הישראלית. נוכח החומר ההיסטורי שהוגש ונוכח הפרשנויות שניתנו למונחים הרלוונטיים במקורות שהוגשו, סברה הועדה כי אין ספק שעיראק באותה תקופה הייתה מדינה עצמאית שגיבשה לעצמה את רצונותיה ושאיפותיה, ולכן אין להגדירה כ"מדינה גרורה" במובן של החוק הגרמני והפסיקה הגרמנית או הישראלית. בעניין זה הובהר כי עיראק הסדירה את ענייניה הפנימיים ולא הייתה צפויה לשום התערבות ובוודאי לא סנקציה, איום או כפייה מצד גרמניה אם מדיניותה לא תאמה את רצונותיה של גרמניה. בנוסף, עיראק לא הייתה מחויבת לבצע את רצונה של גרמניה, ואין בנמצא ראיות על כך שנציגים רשמיים מטעם גרמניה הגיעו לעיראק והחלו לפרוש את מערכת הזרועות המכתיבה מדיניות למדינה הגרורה. עוד הוסיפה הועדה כי אמנם היו שיתופי פעולה צבאיים מוגבלים ביותר בין שתי המדינות, אך שיתופי פעולה אלו אינם מבססים או קשורים לשום סוג של מדינה גרורה, מדינת לווין או מדינת ציר.

עוד קבעה הועדה כי אין להכיר בעניינם של יהודי עיראק ב"הלכת הפחד" שאומצה בפסיקה הישראלית, לפיה מי שנמלט ממקום מושבו כתוצאה מחשש העומד במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי מהצורר הנאצי, יוכר כנרדף על בסיס סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני. הוועדה קבעה כי לא נטען שהפחד בקרב יהודי עיראק היה מפני הצורר הנאצי, ואין שום מקור בכלל וכזה שנכתב על ידי יהודי עיראק בפרט שממנו ניתן ללמוד שעובר לפרהוד או במהלכו היה "פחד מהגרמנים". יתרה מכך, לא הגרמנים באו לעיראק אלא ההיפך – האנגלים והעוצר הם אלו ששבו והגיעו לעיראק על מנת לנהל ולשלוט בה, ולמעשה די בכך שכן בהיעדר בריחה מפחד הגרמנים אין תחולה להלכת הפחד.

חברי הועדה דנו גם במסלול השלישי שהציעו העוררים, שעסק ב"שלילת חירות" לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני, וקבעו כי העוררים לא הצליחו להוכיח שהתמלאו התנאים להכרה לפי סעיף זה שכן ה"הנעה" לא התקיימה בין שתי ממשלות כפי שדורש החוק באופן מפורש, למעשה כלל לא הוכחה הנעה ועיראק לא הייתה מדינה גרורה במובן החוק הגרמני גם לא במובן הפסיקה הישראלית המרחיבה. בנוסף, לא התקיימה אף צורה של "שלילת חירות" או "מעין שלילת חירות" לפי מובנה בחוק הפיצויים הגרמני, או בפסיקה הגרמנית ואפילו לא בפסיקה הישראלית המרחיבה.

חברי הוועדה הבהירו כי חוק נכי רדיפות הנאצים לא נחקק על מנת לתת פיצוי עבור כל סוגי הרדיפות נגד יהודים, וכאבם וסבלם של יהודי עיראק יישאר חקוק בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי לצד אירועים קשים אחרים שגם הם לא הוכרו ככאלו המקנים זכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. עוד צוין כי על אף הרצון המתמיד של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להרחיב ככל האפשר את מעגל הזכאים לפי החוק, אין אפשרות להכניס את המקרה הנוכחי תחת כנפי החוק, ופרשנות מרחיבה שתכניס את המקרה לגדר ההכרה על פי החוק תביא לריקונו מתוכנו.

 

ו"ע 34142-08-13

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
151 | S:150