עורך הדין שהשיג ללקוחותיו פיצוי משמעותי מהמדינה, לאחר שזו חזרה בה מכתב האישום נגדם, העביר את הסכם הפשרה שנחתם לעיתון, לאחר שלטענתו קיבל את הסכמתם. ביהמ"ש קיבל את גרסתם כי הם התנגדו לפרסום הכתבה, גם אם שמותיהם לא מוזכרים בה, וחייב את עורך הדין לפצותם ב-15 אלף שקל
בית משפט השלום בתל אביב חייב עורך דין לפצות זוג לקוחות בסך של 15 אלף שקל בגין פגיעה בפרטיותם, לאחר שיזם פרסום כתבה ב"גלובס" אודות הסכם פשרה שהשיג בעניינם. השופט יאיר דלוגין קבע כי לא עלה בידי עורך הדין להוכיח שניתנה הסכמת התובעים להעברת פרטי הסכם הפשרה לעיתון ולפרסום הכתבה, גם אם בעילום שם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בראשית שנת 2008 פנו התובעים אל הנתבע, עורך דין המתמחה בין היתר במיסוי, בעקבות חקירה פלילית של מס הכנסה אודות העלמת הכנסות מצד התובע, שהוא רופא שיניים. בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה שלפיו עורך הדין ייצג את התובע בהליך הפלילי, ועורך הדין הגיש בקשה לביטול כתב האישום בשל אי קיום שימוע לתובע. המדינה הסכימה למחיקת כתב האישום ולאחר השימוע שקיימה לתובע הגישה המדינה כתב אישום חדש נגדו והפעם הוסיפה לכתב האישום גם את אשתו, שעבדה כסייעת במרפאה.
בהמשך, משהתחיל להסתמן כי תינתן הסכמת המדינה לחזור בה מהאישום, דבר שיוביל לזיכוי התובעים, פנה עורך הדין אל הפרקליטות במכתב דרישה לפיצוי נזיקי וטען לנזקים בסכום כולל של מיליוני שקלים.
בסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכם לפיו המדינה תשלם לתובעים 500 אלף שקל בגין עגמת נפש וכן 75 אלף שקל בתוספת מע"מ עבור שכר טרחת עורך דין. בהמשך הופיעה כתבה בעיתון "גלובס" בדבר הפיצוי, ללא הזכרת שמם של התובעים. בעקבות כך פנו התובעים אל עורך הדין בטרוניה על ביצוע הפרסום בניגוד לעמדתם, אולם זה טען כי ההתנגדות לפרסום באה באיחור ולאחר שכבר לא ניתן היה לעצור את הדפסת הכתבה וכי עד להתנגדות המאוחרת של התובעים, הם נתנו את הסכמתם לפרסום הכתבה בעילום שם.
בתביעה שהגישו טענו התובעים כי פרסום הכתבה על הסכם הפשרה פגע בפרטיותם (אף ששמם לא הוזכר בכתבה) וכי הם לא נתנו לעורך הדין את הסכמתם לפרסום והתנגדו לו מלכתחילה. התובעים דרשו פיצוי על הפגיעה בפרטיותם וכן החזר שכר טרחה ששולם לעורך הדין כבונוס, על פי ההסכם בין הצדדים.
עורך הדין טען כי הוא הופתע לגלות את התנגדותם לפרסום לאחר שנתנו לכך את הסכמתם, וכי מיד לאחר ששמע את עמדתם בנושא שלח מייל לכתבת גלובס, אך בדיעבד התברר לו כי פנייתו היתה מאוחרת מדי שכן העיתון כבר ירד לדפוס.
השופט יאיר דלוגין קבע כי לא עלה בידי עורך הדין להוכיח שניתנה הסכמת התובעים להעברת פרטי הסכם הפשרה לעיתון ולפרסום הכתבה, גם אם בעילום שם. השופט הדגיש כי עורך הדין חב חובת סודיות כלפי התובעים, וכי אסור היה לו להעביר את פרטי ההסדר בנושא הנזיקי לעיתון כלשהו, על אחת כמה וכמה שלא לצורכי פרסומו.
עוד נקבע כי סירוב התובעים לפרסום הסדר הפשרה, שמאזכר את ההליך הפלילי, היה לא רק לגיטימי, אלא גם סביר לחלוטין מצדם, מה גם שמדובר בהסכם פשרה לפני נקיטת הליכים כלשהם, שמטבע הדברים רק הצדדים יודעים את תוכנו, כך שלא מדובר במסירת ידיעה לעיתון על פסק דין שממילא פורסם ברבים. בנסיבות אלה, עורך דין שמבקש להביא לפרסום עניין מסוג זה, כדי שהוא עצמו יזכה לפרסום, עליו לנקוט משנה זהירות ולוודא כי הנושא מקובל ומוסכם על לקוחותיו ועדיף כי הדבר גם יקבל ביטוי בכתב, כדי למנוע מחלוקות מהסוג שנוצרו בתיק זה. משנמצא כי פרטי הסכם הפשרה הועברו לעיתון ללא הסכמת התובעים, הכוללים את שמות התובעים, נקבע כי הנתבע פגע בפרטיותם ועליו לפצות כל אחד מהם בראש נזק זה על סך של 7,500 שקל.
עם זאת, נדחתה התביעה להחזר שכר טרחה, ונקבע כי נוסח הסכם הפשרה הסופי, הפוטר את התובעים מתשלום מס כלשהו, הוא הישג של עורך הדין ועל כן הוא זכאי לבונוס שנקבע בהסכם שכר הטרחה. השופט העיר כי עורך הדין השיג עבור התובעים את התוצאה המקסימאלית האפשרית, של זיכוי מוחלט. גם לאחר מכן השיג עבורם פיצוי נאה ביותר בנסיבות העניין, והרי אלמלא סברו התובעים כי הפיצוי יאה ומספק הוא, לא היו חותמים על הסדר הפשרה.
