חדשות

המהפכן - ראש המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל בריאיון עומק בו הוא מדבר על הגורמים שהניעו אותו בדרך לשמירה על אמות מידה מוסריות ומקצועיות נדירות: "אני לא מוטרד מממצאי דוח גרסטל אלא מהעובדה שבחלק ממערכת המשפט הייתה עצימת עיניים והתעלמות מהתקלות החמורות שהיו כאן". הריאיון שיפורסם בכתב העת "עורך הדין" של לשכת עוה"ד, מובא כאן בתקדין

בהיסטוריה של מדינת ישראל בכלל ועולם רפואת המשפט בפרט ייחקק שמו של מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, כמי שאחראי לאחת המהפכות האמיצות והמרשימות שנעשו בגוף ציבורי • אחרי שחשף תופעות שליליות ובלתי נתפסות ועזב לטובת הקמת מכון פרטי, חזר כנגד כל הסיכויים להנהיג אותו לעידן חדש • בריאיון מקיף ראשון מאז כניסתו לתפקיד לפני ארבע שנים הוא מספר ל"עורך הדין" על הגורמים שהניעו אותו בדרך לשמירה על אמות מידה מוסריות ומקצועיות נדירות, על ההתמודדות הרגשית הלא פשוטה עם משפחות קורבנות המוות הבאות בשערי המקום, על הידוק הקשרים עם ציבור עורכי הדין ועל חלומו הגדול

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

כאילו לא די לו, למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שהוא מסמל מוקד לאסונות, טרגדיות, דמעות ומסתורין, נחתו עליו בזו אחר זו פרשיות מביכות ומטלטלות שזרו מלח על הפצעים וחוללו רעידת אדמה של ממש.

עד חזרתו למקום של איש אחד: ד"ר חן קוגל.

מה מביא אדם מן היישוב, שלמד רפואה במשך שבע שנים לפחות וחלם להציל חיים, להגיע למקום שבו העיסוק מתמקד דווקא בגופות אדם, במתים?

"אם אתה רוצה את התשובה הרשמית אז הסיבה היא שמדובר במקצוע מעניין שעוסק גם ברפואה, גם במשפט, גם בפיזיקה וגם קצת בבלשות, אבל הסיבה האמיתית, הפחות רשמית, היא שבאותם ימים הייתי פסנתרן ג'ז פעיל וחשבתי על מקצוע שבו לא אצטרך לעבוד במשמרות ליליות ויהיה זמן רב לעסוק בתחביביי. מובן שהתבדיתי... כן מקפיצים אותי לפעילויות בלילה, ואני כן עסוק יותר ממה שחשבתי, והתוצאה הישירה היא צמצום הזמן לתחביביי, ובעיקר לנגינה".

האומץ לחשוף

ואתה מתחרט על הבחירה?

"לא, ממש לא. אני עוסק במקצוע מרתק מאוד. נכון שחסרה לי התקשורת עם החולים, אבל הסיפוק שלי במקצוע הנוכחי בא לידי ביטוי בכך שאנחנו מצליחים להרכיב איזשהו פאזל. אנחנו מבצעים ניתוח, קוראים מסמכים, מקבלים נתונים מזירת האירוע, מנתחים חוות דעת ומצליבים מידע עד שמגיעים למצב שבו אנחנו מפענחים תעלומה. זה סיפוק אדיר".

ד"ר חן קוגל הוא אדם נדיר בנוף, כריזמטי בכל קנה מידה, אחד שמקרין על הסובבים אותו אנרגיות חיוביות מדהימות, כאלו שעושות את האנשים העובדים איתו ולצדו טובים הרבה יותר. עברו המקצועי שזור בהיסטוריה רוויה במהפכות, שעוד נרחיב עליהן בהמשך, אבל גם ההיסטוריה הפרטית שלו מרתקת. סבו, ד"ר חיים קוגל, היה ראש מועצת חולון ולימים ראש העירייה הראשון שלה. כיכר קוגל בעיר, המכונה "כיכר הדמעות" (בשל מבחני הנהיגה סביבה...) נושאת את שמו. הוא נולד בחולון לפני 55 שנים ועזב אותה לטובת העיר הגדולה רק לפני 11 שנים. אחרי לימודי רפואה במסגרת העתודה שימש רופא גדודי, ולאחר מכן חטיבתי, בגבעתי. את השירות הצבאי שלו סיים כרופא משפטי מטעם הצבא.

25 שנה חלפו מאז נכנס לראשונה בשערי המכון לרפואה משפטית באבו כביר, נכנס ולא תיאר לעצמו עד כמה סוערים יהיו החיים במקום שבו אמורים לעסוק בפתרון תעלומות הקשורות לאנשים שכבר אינם בין החיים.

עשרות אלפי מילים, אם לא למעלה מכך, נכתבו על השערוריות שליוו את המכון לרפואה משפטית בתחילת שנות האלפיים תחת הנהגתו של פרופ' יהודה היס, שהביאו את מבקר המדינה להתערב ולצדד במאבקו הבלתי מתפשר של ד"ר חן קוגל, את התנועה לאיכות השלטון להעניק לו את אות אביר איכות השלטון ואותו עצמו לפרוש לטובת הקמת מכון פרטי; עד שרשם היסטוריה נוספת והפך לאדם הראשון בעולם שחוזר לנהל את המקום שבו חשף שחיתויות בלתי נתפסות.

ד"ר קוגל, זה בדיוק הזמן להפליג אחורה לאותם ימים ולשמוע ממך מה באמת קרה שם.

"בתחילת הדרך הכל נראה בעיניי בסדר, אלא שעם הזמן הבנתי שנעשים כאן דברים לא תקינים, חריגות שהיום המדינה כבר מכירה בהן כלא תקינות. בין היתר נשמרו כאן איברים בניגוד לחוק, ניתנו עדויות לא תקינות של רופאים בבתי המשפט, ועוד כהנה וכהנה. החלטתי שאני לא שותק, והיו אין-ספור כתבות תחקיר ב'ידיעות אחרונות'. מה שנחשף לעיני הציבור ועורר את זעמו היה בעיקר שנמצא כאן מאגר של רקמות השייכות ל-8,400 נפטרים, אבל בעיניי הדבר החמור ביותר הוא שניתנו עדויות לא אמינות ולא תקינות של רופאים. היו כאן מקרים, שכיום כמובן אינם קורים כלל, שרופאים חתמו על חוות דעת של ניתוחי גופות בלי שראו אותן בכלל. זה נזק הרבה יותר גדול משאר הדברים שנחשפו כאן. היו לא מעט מקרים שמנתח צעיר ביצע את הנתיחה ונתן את חוות דעת, ואז הגיע רופא בכיר שלא ראה כלל את הגופה וחתם על חוות הדעת והגיע כישות משפטית מוסמכת לבית המשפט. אם מישהו מהצד השני היה בא ומנסה לערער על חוות הדעת היו מטיחים בו משפטים כמו: 'איך אתה מעז לערער על חוות דעת של מומחה כזה עם מוניטין עצום כל כך, של מי שראה את הגופה, ניתח אותה וכתב חוות דעת?' נעשו כאן דברים שחרגו מכל אמת מידה מוסרית, בוודאי מצדם של רופאים משפטיים".

אתה רואה את הדברים החמורים האלו ועוד רבים אחרים והולך למנהל שלך, מדווח לו ו...

"סיפרתי לו על מה שראיתי, והוא לא אמר לי לשתוק, אבל נתן לי להבין שיש דברים שצריכים להישאר בתוך המערכת ולא צריכים לצאת החוצה".

בשנת 2005 החליט ד"ר קוגל לעשות מעשה. הוא פרש מהמכון לרפואה משפטית והקים מכון פרטי. במסגרת עבודתו במכון הפרטי הוא נתן עדות מומחה בפעמים שבהן נדרשה בדיקה פתולוגית. בין היתר, הכין ד"ר קוגל את חוות הדעת הרשמית בנוגע לסיכויי מותם של החיילים החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב זיכרונם לברכם, וכן את חוות הדעת בנוגע לסיבת מותה של הילדה רוז פיזם ז"ל.

בסופו של דבר, וגם את זה ד"ר קוגל לא מבין, אפילו עשרים כתבות תחקיר בעיתונות לא הובילו מישהו במשרד הבריאות דאז להתעורר ולעשות מעשה. אף אחד לא העז לגעת בפרה הקדושה ששמה המכון לרפואה משפטית, עד שבשנת 2012 התגלה דבר קיומו של מאגר הרקמות העצום שנשמר ללא צורך מקצועי במכון. "בסופו של דבר הגילוי הזה הביא את שר הבריאות ליצמן ואת מנכ"ל משרדו, פרופ' רוני גמזו, לעשות מעשה. הם הביאו מומחים שסקרו את כל אחד ואחד מתחומי הפעילות של המכון. התוצאות היו מסמרות שיער. לזכותם ייאמר שלא כל מערכת הייתה מסוגלת לעצור, להבין שמשהו רע קורה ולהפנים את הצורך לחולל שינוי מהפכני וכמה שיותר מהר".

במבט לאחור, אתה תופס את עוצמת החלטתך שלא לשתוק?

"אני לא יודע אם, כמו שאתם מגדירים, העזתי 'לשחוט פרה קדושה', אבל בהחלט הובלתי להפסקת המצב שבו נעשה שימוש בלתי הולם באיברים של נפטרים. על כך שהדברים החמורים מהסוג הזה נגמרו אני בהחלט שמח".

בשנת 2013, כאמור, עשית היסטוריה והפכת לאדם הראשון שעזב מקום עבודה כחושף שחיתויות וחוזר אליו כראש המערכת המושחתת. היה לך איזשהו תסריט דמיוני שמצב כזה יכול לקרות?

"לא, ממש לא".

הכוח לשרוד

עוד נחזור, ובהרחבה, לתפקידו כמנהל המכון, אבל בינתיים נעשה אתנחתא לטובת ד"ר חן קוגל האדם.

איך אתה מצליח לעשות את המעבר מהמראות במהלך יום העבודה של גופות, משפחות נפטרים ונרצחים לחייך הפרטיים?

"אנשים חושבים שהעיסוק בניתוח הגופות הוא הצד הקשה שבעבודה הזאת, אבל המראות האלו הם הפחות בעייתיים בעבודה הזאת. הקושי הרב הוא בסיפור החיים של אותם אנשים שמובלים הנה. תחשבו למשל על אדם שהתאבד וגופתו הובאה לכאן. תחשבו על מה שעבר עליו ברגעים האחרונים לפני שעשה את מה שעשה. תחשבו על אותם אנשים שאיבדו את חייהם בשנייה, על אדם שנשרף בתאונת דרכים ברכבו או שנפל עליו עץ ברחוב, ולכן, בלי שמץ של ציניות ובמלוא הרצינות, אני תמיד אומר שאני שמח שאני בצד המנתח של השולחן ולא בצד המנותח שלו. זה פשוט מזכיר לי כל הזמן שהחיים כאן הם זמניים וצריך ליהנות מהם. האנשים שמובאים הנה הם בדרך כלל אנשים צעירים, ואני כל הזמן שואל את עצמי אם הם הספיקו לחיות את החיים שלהם? ליהנות? למצות? המפגש עם המראות והמקרים האלו נותן לי פרופורציות לחיים".

ובכל זאת, מהיכן אתה שואב את תעצומות הנפש למפגשים עם משפחותיהם של אותם נפטרים, נרצחים ומתאבדים?

"אני לא יודע אם צריך תעצומות נפש, אבל בהחלט צריך לגלות רגישות. בלא מעט מקרים אני בוכה עם המשפחות. לא בכי תמרורים, אבל הדמעות זולגות מאחר שמדובר בסיפורים קשים. אלו הם אנשים שהחיים שלהם פתאום השתנו, אנשים שמגיעים הנה כדי לזהות את גופות יקיריהם ומבינים כאן, במקום הזה, שהגולל על חיי יקיריהם נסתם. הם מבינים כאן שהחיים שלהם כבר לא יהיו אותו דבר מהרגע שיצאו מכאן. ישנם לא מעט כאלו שהיו משפחה של אמא וילד והמוות הפתאומי הותיר את האם לבדה בעולם. אתה עומד מול אותה אמא ואין לך מילים לומר לה. אתם שואלים איך אני עושה את המעבר הזה לחיי הפרטיים? אני לא יודע... וזה עצוב לי אפילו עכשיו כשאני מדבר על זה".

וכדי להעביר ולו מעט מתחושותיו הקשות מאותם רגעים הוא חוזר לאחד המקרים שבהם טיפל. "אני זוכר את המקרה שבו סיפרו לתושבת אריאל שיכול להיות שהבן שלה נמצא באבו כביר לאחר שכנראה נהרג בתאונת דרכים. והיא, אם יחידנית לאותו ילד בלבד, עולה חדשה מחבר המדינות, עולה על אוטובוס לכאן על פי הכתובת שנתנו לה. היא נכנסת הנה ומבינה-לא מבינה את משמעות המקום שאליו הגיעה עד שהיא רואה את גופת בנה, מתמוטטת, לא לפני שהיא מתייפחת ושואלת, 'מה אני עושה מעכשיו?' שתבינו, אין לה חיים יותר, היא לבד בעולם, וזה נורא. מקרים כאלו מלווים אותי לתמיד".

אחד המקרים הצרובים ביותר בזיכרונו של ד"ר קוגל אירע עוד לפני פרישתו. "הפיגוע שאירע בדולפינריום ב-1 ביוני 2001. נרצחו בו 21 בני אדם, וזה באמת נגע בי כי כולם היו חלק ממשפחות קטנות של אמא ובן, אבא וילדה. הם עלו לארץ כדי לחנך את ילדיהם כאן בישראל, ויתרו על קריירה בחבר ההמדינות והיו מוכנים לעבוד גם בעבודות כפיים, ופתאום הילד הולך למועדון ומתפוצץ. וגם החלום שלהם לגדל ילד בישראל מתנפץ, והחיים שלהם מתרסקים. זה היה נורא. ממש נורא".

עם זאת, כמו שד"ר חן קוגל הספיק לחוות, תגובות המשפחות המלוות המגיעות למתחם המכון לא תמיד מסתכמות בדמעות. "חלק מהאנשים מגיבים בבכי קורע לב ואחרים מגיבים באיפוק, אבל יש גם לא מעט שמגיבים באלימות. ישנו צוות אבטחה מחוץ לשערי המכון, אבל לעתים מגיעים הנה המונים, ואנשים שלא בהכרח נמנים עם מלח הארץ, בעיקר אחרי מקרי רצח. לא אחת עקרו לנו את שער הכניסה ופרצו למכון. הם חלק מאותם אנשים שרוצים לראות גופה כאן ועכשיו. צריך להבין שאנחנו לא מנתחים כאן 24 שעות ביממה, ויש מקרים שכרוכים בסערת רגשות והמעורבים רוצים את הגופה כדי לבצע קבורה מידית. אנחנו לא בנויים לעבוד סביב השעון".

זה מחייב אותנו לשאול, הכיצד? איך ייתכן שבמדינה שבה חיים כשמונה מיליון בני אדם יש שבעה (כן, 7!), רופאים משפטיים מומחים בלבד.

"זה נכון. יש לנו היום רופא משפטי אחד בממוצע לכל מיליון איש, כאשר היחס בעולם המערבי הוא אחד למאה אלף תושבים".

ואחד הרופאים הוא אתה בעצמך...

"נכון. אני עסוק כיום יותר בעבודה מִנהלית ופחות בניתוחים. זו בעיה קשה מאוד. המחסור הזה לא נובע רק בשל חוסר כסף לתקנים, אלא, כמו שתיארתם בעצמכם בתחילת הריאיון, מי שהולך ללמוד רפואה לא רואה בקצה את העיסוק במכון לרפואה משפטית, מה גם שבתחום הזה אין קליניקה פרטית ואי אפשר להרוויח עוד קצת כסף. יתרה מכך, תדמית המכון, ואי אפשר לומר שלא בצדק, היא לא טובה, וייקח זמן עד שנצליח לשפר אותה. אני מאמין שנצליח לעשות את זה, אבל בינתיים רופאים צעירים נרתעים, אם כי לדעתי כיום שלא בצדק, מלהגיע למקום הזה. משרד הבריאות, שהיה צריך לחשוב על הבעיה לפני 15 שנה, מבין היום שיש מצוקה והקצה תקנים נוספים, ואנחנו בתהליך הכשרה של כמה רופאים משפטיים נוספים".

שמונה שנים לאחר שפרש בטריקת דלת מהמכון לרפואה משפטית, אחרי שראה כי גם חשיפת שורה ארוכה של מחדלים אינה מפריעה למערכת, הוא נוחת חזרה במכון לאחר שנבחר במכרז לנהל את המקום.

ד"ר חן קוגל חוזר "לזירת הפשע", הפעם כמנהל, הוא מודע לבור העמוק שהותירה ההנהגה הקודמת ו...

"כשהגעתי הנה הייתי אופטימי מאוד ואמרתי לעצמי שאמשיך להיות רופא משפטי ואמשיך לבצע את מלאכתי כבעבר ואעסוק על הדרך במלאכת הניהול. מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך, ואמרתי לעצמי שאחלק את הזמן בין שני התחומים באופן שווה, אלא שהמציאות הובילה אותי לכך שאני מתפקד בפחות משליש הזמן כרופא ואת כל יתרת הזמן אני מקדיש לניהול, וגם זה לא מספיק. צריך למצוא פתרון מערכתי מאחר שיש עלינו תלונות, לדעתי מוצדקות, ולפיהן חוות הדעת יוצאות מכאן נורא-נורא מאוחר. עם זאת, אני מעדיף שהן יֵצאו באיחור אבל יהיו איכותיות. אסור לשכוח שיש לנו כאלפיים חוות דעת כאלו בשנה בממוצע. יתרה מכך, ברגע שהתחלנו להשקיע באיכות חוות הדעת, פחות מזמנים אותנו לבית המשפט. זה חסך מאיתנו זמן שיפוטי עתידי".

אחד השינויים המשמעותיים שהכניס ד"ר קוגל למכון מאז חזרתו, והיו עשרות כאלו, נוגע לאחד הנהלים הבלתי תקינים והשערורייתיים שליוו את המקום בימיו הפחות סימפטיים בלשון המעטה. "אין מצב שבו יוצאת מכאן חוות דעת שרק רופא אחד ראה אותה. כל חוות דעת יוצאת מכאן רק לאחר שרופא בכיר נוסף ראה אותה ונתן את חוות דעתו, ואם אין הסכמה בין שני הרופאים באותו נושא, עובר העניין לפורום רופאים מיוחד שמכריע. ואם לא די בכך, יש בקרה מִנהלית שבודקת שכל הבדיקות הקשורות לאותה חוות דעת אכן בוצעו, שכל התכתובות המצוינות בחוות הדעת נמצאות, כדי שלא יהיה חלילה מצב שבו שכחנו לבצע פעולה כלשהי לפני החתימה הסופית על חוות הדעת. כל זה מאריך את זמן הגשת חוות הדעת, אבל אנחנו בטוחים לפחות שהמוצר שיוצא מכאן הוא הרבה יותר אמין כי אסור לנו לשכוח שמדובר בדיני נפשות".

סיפרת כאן על שינויים שהנהגת באחת הרעות החולות שהיו במקום, והשאלה המתבקשת היא איך הגיבו האנשים שהיו קולגות שלך, וחלקם אפילו שותפים לאותם מהלכים, וחזרת הנה כמנהל שלהם?

"בגדול, היה אמנם חשש, אבל אני חייב לומר שהייתה מוכנות בקרב עובדי המכון לשינוי, הייתה הבנה מצדם שהמצב הוא לא טוב, והרוב המכריע שיתפו פעולה. עד היום ישנם כאן עובדים שאומרים לי שהם לא מבינים איך הם התנהלו בצורה שבה הם התנהלו בעבר".

אנחנו בהחלט מעריכים את העובדה שאינך נגרר לפרשיות הלא נעימות שהיו כאן בעבר ושומר על כבודם של העובדים, אבל למרות הכול, האם תוכל לומר כאן ועכשיו שלאור התנהלותו הלא תקינה של המכון בעבר ישנם אנשים שיושבים כיום בכלא על לא עוול בכפם?

"אני חושש שכן. אני לא יכול לומר את זה בוודאות כי צריך להבין שבית המשפט מקבל לידיו המון ממצאים לפני שהוא בא להכריע בסוגיה כזו או אחרת, ולכן חוות הדעת שלנו הן רק חלק מהמכלול ולא תמיד הממצא העיקרי. ברשותכם אני רוצה לחדד את העניין ולומר כי יש אפשרות לא מבוטלת שבשל טעויות שנעשו במכון ישנם אנשים ששילמו על כך מחיר כבד".

שיושבים בכלא בגלל זה?

"שאולי יושבים בכלא. אני לא יכול לומר שהאיש לא מעורב בכלל, אבל ייתכן שזו הייתה הריגה ולא רצח, או שזו לא הריגה אלא גרימת מוות ברשלנות. בגדול אני לא מדבר על מאות מקרים, אלא על מקרים ספורים, ולכן יצאתי בעבר בקריאה לפתוח תיקים מחדש".

הרצון לשנות

במקביל לצורך לצאת מהפלונטר הלא פשוט מול העובדים שמקום עבודתם נתפס בקלקלתו, הפנים ד"ר קוגל מהר מאוד את הצורך בביצוע שורה ארוכה של שינויים דרסטיים. שלוש שנים אחרי, ועל כך יעידו העובדים וכל אנשי המקצוע הבאים בשערי המקום, הצליח ד"ר קוגל מעל ומעבר, אם כי, לפחות על פי תפיסת עולמו, הדרך אל המנוחה והנחלה ארוכה מאוד.

עושה רושם ששיפור תדמית המכון היה בצמרת היעדים שהצבת לעצמך עם קבלת שרביט הניהול.

"לא, ממש לא", הוא ממהר להשיב ומפתיע. "היעד המרכזי הראשוני היה לשפר את איכות חוות הדעת, ואת זה, תסלחו לי על השחצנות, הצלחנו לעשות היטב.

"שנית, בשל הרצון לשמור על כבוד המת ולהימנע ככל האפשר מבדיקות פולשניות, הכנסנו לשימוש את ה-CT. היום כל גופה שמגיעה למכון עוברת בדיקת CT כל-גופי. בזכות שילובה של הבדיקה הזו אנחנו נותנים פרשנות על סמך בדיקות לא חודרניות, מצמצמים את הנתיחות, שוללים כל מיני חשדות, ולעתים מצליחים לקבל באמצעותה בלבד את סיבת המוות".

יעד נוסף שהציב לעצמו ד"ר קוגל היה הרחבת הנגישות למקבלי השירות במכון לרפואה משפטית. "הצבנו כאן תורנות לילה למקרים שבהם בני משפחה של נפטר רוצים לראות את הגופה. עוזרי רופא, שהם סטודנטים לרפואה, מקבלים את המשפחות, מדברים איתן, משיגים נתונים מהמשטרה ומעמידים שירות של עובדת סוציאלית למקרה הצורך".

כשמדברים על היעד הרביעי שהציב לעצמו עם כניסתו לתפקיד אנחנו נחשפים לנתון נוסף בלתי נתפס. "במסגרת הרצון לפתח את הרפואה המשפטית אנחנו מנסים שיהיו כאן יותר בעלי מקצוע הקשורים לתחום. לצערי הרב, למקרים שבהם מוצאים שלדים וצריך לפענח אם מדובר בשלדי אדם, מאיזה תקופה וכו', יש לכל מדינת ישראל כולה רק אנתרופולוג פורנזי אחד, וגם הוא מועסק בחצי משרה בלבד. המשמעות היא שאם ד"ר חיים כהן נמצא כיום בחופשה או שהוא מחליט לעשות הסבת מקצוע, אין בנמצא מחליף. בכל שבוע נמצא לפחות שלד אחד. איך המדינה יכולה להסתדר עם מצב שכזה? אני לא יודע, אבל אני מנסה לשנות אותו".

השאיפה להתרחב

ואם חשבתם לרגע שמחסור באנתרופולוג פורנזי הוא הבעיה בה"א הידיעה, כנראה לא שמעתם עדיין על אחד האבסורדים הגדולים ביותר של עולם הרפואה בישראל: מכון אחד בלבד לרפואה משפטית משרת את כל אזרחי המדינה. וגם כאן, כמו בחיים וכמו לאורך הריאיון כולו, מבטא ד"ר קוגל לויאליות נדירה למערכת ואומר: "מדינת ישראל חייבת להקים מכון נוסף לרפואה משפטית. נכון שזה נראה תמוה שאני, שמשמש מנהל יחיד של המכון היחיד במדינת ישראל, רוצה להפחית מעמדת הכוח שבה אני נמצא, אבל אין לי צל של ספק שהקמתו של מכון נוסף מחויבת המציאות. ראשית, אסור לשכוח שאני, כמכון יחיד, יכול לטעות, ואין מי שיבצע בקרה אמיתית. שנית, בעיניי זכותה של הסנגוריה לקבל חוות דעת חלופית היא כמו הזכות של כל אזרח להיות מיוצג בהליך פלילי או במשפט. לא ייתכן שמדינת ישראל תבצע הליך פלילי נגד אזרח, תעמיד לרשותה את כל הכלים האפשריים, כולל מז"פ, משטרה, המכון לרפואה משפטית, והוא, האזרח הקטן, יצטרך לגייס את חוות הדעת בכוחות עצמו ועל חשבונו.

"מה גם, וזה לא סוד, שמשקלה של חוות דעת הניתנת מטעם המכון כבד יותר בבית המשפט, ואת זה חשתי על בשרי כשהייתי בחוץ וניהלתי מכון פרטי. ברוב המקרים שם הפסדתי, ואילו כאן קיבלו את רובן המכריע של חוות הדעת שלנו. בשורה התחתונה, למדינה צריך להיות אינטרס ששני הצדדים יזכו לחוות דעת, ויתרה מכך, חשוב מאוד שיהיה מכון שייתן חוות דעת נוספת שתחזק את חוות הדעת הניתנת במכון אחד בלבד".

לפני שמדברים על עתיד המכון הנוסף, אתה בעצם אומר שבית המשפט נוטה לקבל את עמדת המכון מטעם המדינה, ובעצם, לכאורה, לא נעשה שם משפט צדק.

"אתה מנסה למשוך אותי בלשון... אבל אומר את זה כך, לשופט אין כלים מדעיים אמיתיים, חוץ מתחושה לדעת באמת מי צודק, כאשר שני מומחים עומדים לפניו. אני גם חושב שההסתכלות על מומחים בבית המשפט צריכה להיות קצת אחרת. כלומר העובדה שהאדם בא מטעם המדינה אינה אומרת שהוא צודק, ואני אומר את זה כשאני יושב מטעם המדינה. כמו כן, העובדה שבן אדם בא מבחוץ איננה אומרת שהוא טועה".

נחזור לעניין המכון, מה הסיכוי שניפגש כאן או במקום אחר בעוד חמש שנים ונוכל לבשר על הקמתו של מכון נוסף לרפואה משפטית בישראל?

"הסיכוי הוא מצוין. יש ועדה שהקים שר הבריאות ומנכ"ל המשרד עומד בראשה, ואחת ההמלצות שלה היא הקמת מכון נוסף בצפון הארץ. השניים גם מניעים את התהליכים. בינתיים קיבלתי אישור לגייס רופאים משפטיים נוספים, ואני באמת מאמין ומקווה שבעוד ארבע שנים לערך כבר יתחיל לפעול המכון הנוסף. זה חייב להיעשות כי אין מדינה בעולם המערבי שבה יש למכון אחד בלבד מונופול על הרפואה המשפטית, ולפיכך הצדק נפגע כאן במידה משמעותית".

ואחרי שפרשת בפנינו את חמשת היעדים שהצבת לעצמך, לא הזכרת כלל את עניין שיקום תדמיתו של המכון.

"מובן שאנחנו צריכים ועובדים כל העת על שיקום תדמיתו של המכון, אבל זו לא מטרה שאנחנו מכוונים אליה כמו שעמלנו להגשמת מטרות אחרות. אני מאמין שעם יישום שאר המטרות שדיברנו עליהן, התדמית הטובה יותר תבוא מאליה".

מעבר לכך, ועל זה ד"ר קוגל אינו יכול מן הסתם לדבר, המכון עצמו אינו יכול לפרסם את הצלחותיו בפענוח תעלומת רצח או כל תיק אחר המגיע אליו מאחר שהממצאים שמפענחים אנשי המקום מועברים בדרך כלל למשטרה. את פירות ההצלחה, תחת כותרות מהסוג של "הצלחנו לפענח את הרצח", עד כמה שהדבר יישמע אבסורד, קוטפים כחולי המדים. "אני מאמין שתדמיתו הטובה של המכון חוזרת לאט-לאט".

אתה יכול היום, כמעט ארבע שנים אחרי שנכנסת לתפקידך, להישיר מבט לציבור ולומר לו שכל התופעות השליליות שנחשפו במשך שנים נעלמו מנוף המכון לרפואה משפטית?

"בגדול, בהחלט כן. לדוגמה, אם בעבר היו כאן מקרים שבהם היה צורך בלקיחת דגימה קטנה מהלב כדי לבדוק משהו ואנשים לקחו את הלב כולו, כיום יש הקפדה יתרה בנושא. אין דברים כאלו יותר. היום, כנוהל, לפני כל נתיחה אנחנו גם מתקשרים לכל משפחה שנתנה אור ירוק לנתיחת גופת יקירה כדי לוודא שהיא אכן הבינה והסכימה הסכמה מדעת לביצוע הנתיחה". כדי להמחיש עד כמה נעלמה תופעת שמירת איברים שלמים כמעט באין מפריע אומר ד"ר קוגל: "אולי חמש פעמים בלבד מאז שמוניתי לתפקידי היינו צריכים לקחת איבר גדול ולשמור אותו לטובת השלמת בדיקה. בכל חמשת המקרים הללו התקשרנו במהלך הנתיחה למשפחות וכל המשפחות שנשאלו הסכימו למהלך".

אחת הפצצות המתקתקות המלוות את מערכת המשפט בשנתיים האחרונות, ובכלל זה את המכון לרפואה משפטית, הוא דוח נציבת הביקורת על הפרקליטים היוצאת, השופטת בדימוס הילה גרסטל, על הנעשה במכון לרפואה משפטית. נכון לעכשיו הדוח טרם פורסם, אבל רק הלחשושים סביבו כבר מלחיצים את כל מי שקשור אליו.

"לא קראתי את הדו"ח עדיין", אומר ד"ר קוגל, "אבל אני סקרן מאוד-מאוד לדעת מה כתוב בו".

ובכל זאת, אתה והמכון בראשותך מככבים בו.

"רוב הבדיקה קשורה לתקופה שלפני כניסתי לתפקיד. אני יכולתי לקרוא רק את הפרק המתייחס אליי כאחד המבוקרים, ואני יכול לומר לכם שלדעתי אני יוצא ממנו טוב. אפילו לא היו לי הערות על מה שנכתב בו, ואמרתי שכל מה שכתוב בפרק המתייחס אלינו מקובל עליי, אבל, להערכתי, זה לא הפרק שאמור לעשות את הרעש בעקבות פרסומו..."

ובכל זאת, אתה לא חושש ממסקנותיו?

"אם נעשו כאן דברים שלא ייעשו, צריך לתקנם. אתם שואלים האם אני חושש מהאמור בו? לא, כי לא הייתי מנהל בתקופה שאליה מתייחס הדוח, אבל, וזה אבל גדול, אני מתאר לעצמי שהמכון יספוג שוב פגיעה תדמיתית חמורה עם פרסומו. עם זאת, חשוב לי להבהיר שאנחנו לא חיים כאן בשביל התדמית, אלא כדי לתקן את מה שדרוש תיקון. אסור לשכוח שאחת הבעיות הכי קריטיות בכל מה שקרה כאן היא שבחלק מהמערכת המשפטית לא הכירו כלל בעובדה שהיו כאן תקלות חמורות, הכרה שנעשתה בסופו של דבר על ידי משרד הבריאות בלבד. באיחור ניכר, אבל נעשתה".

אתה מטיח כאן האשמות חמורות.

"כשאני אומר המערכת המשפטית צריך לזכור שמדובר במערכת גדולה מאוד, ומי שהיה צריך להיכנס לעובי הקורה ולבדוק מה קורה כאן, בעיקר לאור אין-ספור כתבות התחקיר שפורסמו, לא עשה את זה. היה כאן סוג של עצימת עיניים. אני לא אומר שהיה להם נוח להתעלם, אבל אני בהחלט יכול לומר שהיו שם כאלו שהעדיפו להתעלם מהידיעות על כך שנעשים במכון לרפואה משפטית דברים שלא ייעשו ונתנו גיבוי עיוור בשתיקה. מישהו הרי היה צריך לעצור ולשאול את עצמו שאלות. אם היו מתפרסמים אפילו עשרה אחוזים על מקום ציבורי אחר המדינה הייתה רועשת וגועשת".

ואתה לא מוטרד מכך שהמערכת המשפטית עצמה עיניים? הרי, וזה מחזיר אותי לנושא שכבר דיברנו עליו אבל אי אפשר שלא לחדד ולהבהיר אותו, ייתכן שישנם כאלו שישבו או שיושבים עדיין מאחורי סורג ובריח רק כי המערכת עצמה עין?

"אני שוב חוזר ואומר, ישנם אנשים שכדאי להסתכל שוב על התיקים שלהם. אני חושב שישנם מקרים שבהם חוות הדעת הרפואית המשפטית שניתנה הייתה שגויה, גם בגלל שהמדע התקדם והיו בדיקות שבוצעו בעבר ובדיעבד התברר שהיו שגויות".

ואם חשבתם שמינויו של ד"ר קוגל למנהל המכון לרפואה משפטית ישנה כהוא זה מעקרונות המוסר והצדק שהנחו אותו מאז ומעולם, אז פרשת עו"ד מאיה פורמן שנחתה עליו כבר בתחילת דרכו הניהולית המחישה עד כמה מדובר באיש בעל דעה עקבית, יסודית ובלתי מתפשרת. כזכור, בעקבות התמודדותה על תפקיד רופאה משפטית במכון התנגדה המערכת, ובראשה פרקליט המדינה עו"ד שי ניצן, למינויה לתפקיד בשל ביקורת שהטיח בה בית המשפט במסגרת פרשת תיק זדורוב. השופטים הטיחו ביקורת קשה באמינות עדותה ובחוות הדעת שנתנה. עו"ד פורמן לא ויתרה ועתרה לבית הדין לעבודה.

היית אז בתחילת דרכך הניהולית, במערכת הבריאות חשבו שהנה המכון הגיע למנוחה ולנחלה, אבל אז הפתעת את כולם והעזת להתייצב דווקא לימינה של ד"ר פורמן. לא חששת לעתידך? הרי רק התחלת ואנשים כבר דיברו על כך שה-trouble maker חזר לסורו... התייצבת בעצם נגד המערכת.

"חששתי, בטח שחששתי. הייתי בתחילת דרכי הניהולית והייתה לי (ועדיין יש לי) יראת כבוד לאנשים במערכת, אבל חשש הוא לא גורם שצריך להוביל אותנו בחיים כי הוא גורם משתק. ראיתי את כל מה שקורה סביבי ושאלתי את עצמי, רגע, למה אני צריך להתפשר על משהו שאני מאמין בו? הרי לא באתי הנה כן לאפשר את המשך ההתנהלות הקיימת במקום, אלא כדי לשנות דברים. לא באתי הנה כדי לשמור על תפקידי, אלא כדי לומר את האמת ולעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר. צידדתי בה, ולראיה, גם בית המשפט העליון קיבל בסופו של דבר את חוות דעתה. האמנתי אז ואני מאמין גם היום שהגעתי הנה כדי להשפיע, לשנות את המערכת ולעשות את הדברים הנכונים כדי שהיא תתנהל בצורה הטובה והנכונה ביותר".

האמונה בשיתוף

לפני כמה שבועות רשם ד"ר קוגל היסטוריה נוספת בשרשרת המהפכות שביצע במקום ופתח את שערי המכון בפני חברי הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין בראשותו של עו"ד אורי קינן.

מילא מהפכות פנימיות, אבל מה גרם לך לחולל שינוי משמעותי גם כאן?

"היה חשוב לי לשנות את המצב שבו אנחנו עובדים בעיקר עם צד אחד, עם הצד המיוצג בידי גורמים שונים מטעם המדינה. אני חושב שההיכרות עם הצד השני, עם עורכי הדין המייצגים את הנאשמים במשפט, חשובה מאוד להתנהלותו התקינה של המשפט. עד היום מה שקורה הוא שאת הסנגור אני פוגש לראשונה רק בבית המשפט, ומי תוקף אותי שם? הסנגור. הוא תוקף אותי על מהימנותי ומקצועיותי, וזו זכותו כמובן, ומי שנחלץ לעזרתי הוא הפרקליט מטעם המדינה. נוצר מצב של 'הטיה חברית' (friendship bias), שבו בעצם אני לוקח צד ומזדהה עם הפרקליט. הסנגורים מערערים על המוניטין שלי, מערערים על האמינות שלי, והפרקליט תומך בי. זה תהליך מובנה וטבעי, אבל יכול להוביל כאמור להטיה לא מכוונת בעדות. כשהייתי בחוץ וניהלתי מכון פרטי גיליתי את זה מהצד האחר והבנתי שאין כל סיבה שלא נכיר זה את זה, שכל הגורמים המעורבים, כולל אנחנו, הפרקליטים מטעם המדינה והסנגורים, לא נדבר זה עם זה לפני המפגש הראשוני בבית המשפט. זה יוריד מתחים וימקד את כל ההליך בעניין מקצועי ולא אישי. מצב כזה גם יפחית את ההזמנות שלנו לבתי המשפט. שוב, כשהייתי בחוץ הבנתי שיש גם את הצד השני, שישנה גם דעה אחרת".

במסגרת הידוק הקשרים בין הצדדים, האם כיום יש אפשרות שהסנגורים יקבלו מכם את כל החומרים הקשורים לתיק?

"הם יכולים לקבל הכול, כולל תמונות, למעט תמונות של איברים מוצנעים. בתמונות של איברים מוצנעים אפשר לעיין רק בין כותלי המכון, הכל, כמובן, בכפוף לחוק סדר הדין הפלילי".

עם הפנים לעתיד יודע ד"ר קוגל שהדרך להשלמת המלאכה ולתיקון כל תחלואי העבר ארוכה מאוד, אבל הוא בהחלט ישמח לראות מבנה חדש וראוי יותר למכון לרפואה משפטית, הממוקם כיום בדרך בן צבי בתל אביב ומשמש את עולם הרפואה המשפטית מאז 1955. "אם אכן יוקם מבנה חדש למכון, מעבר כמובן לחלום לראות מכון נוסף, הרי שאת חלקי בעולם הבא כבר קניתי", הוא אומר בחיוך.

לקראת סוף הריאיון הוא אומר: "אני חושב שמבחינת אמות המידה המוסריות והמקצועיות אנחנו כאן במכון לרפואה משפטית בהחלט יכולים להתגאות".

ולא, אין לו חלום להיות שר הבריאות של מדינת ישראל, אף שרבים וטובים בטוחים ביכולתו לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. "אין לי כל כוונות פוליטיות, וטוב לי כאן במקום הזה", הוא מבהיר.

וכמו שההיסטוריה בארבע השנים האחרונות מעידה, טוב גם לעולם הרפואה המשפטית בישראל מאז הוחלט למנות את ד"ר חן קוגל לתפקיד ולהציל את המכון מקריסה תדמיתית, מוסרית ומקצועית.

והאיש, שחלם לעסוק זמן רב בתחביבו כפסנתרן, ייאלץ לנגן פה ושם כדי להשלים את מלאכת הקודש שבה הוא עוסק במסירות אין קץ בארבע השנים האחרונות.