לטענת שוכרת חנות במרכז ממילא, חברת אלרוב העניקה הנחות ופטורים בתשלום דמי הניהול לבתי העסק שחברים בקבוצה שלה ובתי העסק האחרים נאלצו לשלם מיליוני שקלים ביתר. ביהמ"ש קבע כי לא הוכחה סבירות הטענה שהשוכרים קופחו והבהיר כי הסכומים הנתבעים, העולים כדי מאות אלפי שקלים לכל חבר בקבוצה, מצדיקים ניהול תביעה אישית
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברת הנדל"ן אלרוב אזור מסחרי ממילא, בטענה כי בעקבות דמי הניהול שגבתה מבעלי עסקים ששכרו חנויות במתחם שבבעלותה, נאלצו חלק מבעלי העסקים לשלם כספים נוספים לצורך כיסוי הגרעון שנגרם לחברה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך שנת 2010 נכרת בין המבקשת – שוכרת חנות ללבני נשים ובין אלרוב אזור מסחרי ממילא, בעלת המרכז המסחרי שבו הייתה ממוקמת החנות, חוזה שכירות ולפיו הופקדה משיבה 2 – חברה לניהול אחזקות, על ניהולם של השטחים הציבוריים במרכז המסחרי, ומדי חודש שילמה לה המבקשת כ-40 אלף שקל דמי ניהול.
לטענת המבקשת, חברת אלרוב העניקה הנחות ופטורים בתשלום דמי הניהול לבתי העסק שחברים בקבוצה שלה וכתוצאה מהגרעון הכספי שנוצר אצל חברת האחזקות, נאלצו בתי העסק האחרים לשלם מיליוני שקלים שלא כדין. המבקשת הוסיפה כי לולא הייתה חברת הניהול קשורה בטבורה לחברת אלרוב, לא היו המשיבות יכולות להעניק את ההטבות באופן שיצר בידול בדמי הניהול ששילמו שוכרים שונים על פי החוזה האחיד שנכרת עמם.
המשיבות טענו מנגד כי המבקשת ובאי-כוחה אינם ממלאים אחר הדרישות לחוק תובענות ייצוגיות וכי הגירעון הכספי נוצר במשיבה 2 מאחר שדמי הניהול שנגבו לא הספיקו כדי לשלם את הוצאות הניהול ולא כתוצאה מגבייה בדלנית.
השופטת שושנה אלמגור קבעה כי הסכומים הנתבעים, העולים כדי מאות אלפי שקלים לכל חבר בקבוצה, מצדיקים ניהול תביעה אישית, וכי מהעדויות שהונחו במסגרת ההליך, דומה שהתובענה הייצוגית הוגשה כדי לזכות בהטבה כלשהי מהמשיבות, שעמן המבקשת מסוכסכת, או לשמש מכשיר ללחוץ על המשיבות בהליכים המשפטיים האחרים שהצדדים מנהלים.
עוד נקבע כי בנסיבות העניין לא הוכחה אפשרות סבירה כי תתקבל הטענה שהשוכרים קופחו ונגרם להם נזק, וכי את חוזה השכירות יש לקרוא כמכלול ולא ייתכן שהשוכר ינהל משא ומתן אינטנסיבי ויזכה להטבות ששווין עשרות אלפי שקלים, ואז יטען בנסיבות אלה כי אופן חישובם של דמי הניהול הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד.
