שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > בג"ץ נתן אור ירוק ל"שיימינג" ואימץ נוהג מימי הביניים

חדשות

בג"ץ נתן אור ירוק ל"שיימינג" ואימץ נוהג מימי הביניים, צילום: צילום: Getty images Israel
בג"ץ נתן אור ירוק ל"שיימינג" ואימץ נוהג מימי הביניים
05/03/2017, עו"ד לילך דניאל

הרכב מורחב של שופטי בג"ץ פסק , ברוב דעות , כי בתי הדין הרבניים מוסמכים לנקוט סנקציות נגד סרבני גט מכוח "הרחקות דרבנו תם", אף שאלו אינן מעוגנות בחקיקה. עם זאת, השופטים הזהירו מפני שיימינג לא אחראי של סרבני גט והבהירו כי זה צריך להיעשות כאמצעי כמעט אחרון

הרכב מורחב של שבע שופטי בג"ץ קבע ברוב דעות כי בית הדין הרבני מוסמך לנקוט סנקציות נגד סרבני גט מכוח "הרחקות דרבנו תם", שאינן מעוגנות בחקיקה, אך קיבל את העתירות כך שתבוטל המלצת בית הדין שלא לתת יד לקבורת אחד הסרבנים בקבר ישראל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הרקע לעתירה הוא שורה של סנקציות שנקטו בתי הדין הרבניים נגד העותרים, המסרבים במשך תקופה ארוכה לתת גט לנשותיהם. סנקציות אלה מבוססות בעיקרן על "הרחקות דרבנו תם, דהיינו הרחקתם של סרבני הגט מחיי הקהילה וביושם. לטענת העותרים, לבתי הדין הרבניים אין כל סמכות לנקוט סנקציות אלה, שכן אין בנמצא הוראת חוק המאפשרת זאת מפורשות, לעומת הוראות חוק המתירות במקרים מסוימים סנקציות אחריות נגד סרבן גט.

המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, קבע כי היה בסמכותו של בית הדין הרבני להמליץ על הרחקות דרבנו תם בנסיבות שהובאו בפניהם. בפתח הדברים ציין רובינשטיין כי העותרים אינם מעוררים אהדה בלשון המעטה, שכן הם מעגנים את נשותיהן עגינות "חיה" (להבדיל מעגונה שאין ידוע אם בעלה מת), ועשו חוכא ואיטלולא מהחלטות בתי הדין הרבניים שחייבו אותם בגירושין, בראש וראשונה עלידי בריחתם לחו"ל. בעניין זה סבר השופט רובינשטיין כי כמדיניות שיפוטית של הגינות ושכל ישר, ונוכח אי השוויון בהלכה בין יכולת הבעל ליכולת האישה להשיג גירושין, יש לחפש דרכים לסייע לעגונות ולא ליתן יד ל"נבל ברשות התורה".

לגופו של עניין ציין רובינשטיין כי הפסיקה במשפט העברי והחקיקה בדין הישראלי המודרני יצרו אמצעי לחץ שונים כלפי הבעל הסרבן, תוך הליכה זהירה כדי להימנע מ"גט מעושה", קרי גט שנכפה על הבעל ואינו ניתן מרצונו. כך, נחקקו בדין הישראלי חוק כפיית ציות וחוק קיום פסקי דין המונים סנקציות שונות, כגון צווי הגבלה של יציאה מן הארץ, קבלת דרכון ורישיון נהיגה, עיסוק במקצעות מורשים, הגבלות על חשבונות בנק, הגבלות לאסירים מסוגים שונים, עיכוב ושלילה של גמלאות, וכן בידוד.

השופט רובינשטיין הוסיף כי בג"ץ כבר נדרש לסוגיות דומות בעבר וקבע כי יש באפשרותם של בתי הדין הרבניים להמליץ על סנקציות כאלה או אחרות נגד סרבני גט, גם אלה שאינן מנויות בחוק. לצד זאת הציע רובינשטיין לסייג את ההרחקות כך שתצומצם סמכותו של בית הדין להמליץ שלא לתת יד לקבורת הסרבן בקבר ישראל. לדבריו, יש להתייחס לכך בהקשר הקביעה בסעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לפיו "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". כפועל יוצא, עם מות אדם פקעו חובותיו וממילא גם חובת הגט פגה והאישה נעשית אלמנה. על כן סבר רובינשטיין כי אין מקום לאפשר להידרש להרחקה זו, בשונה מכל שאר ההרחקות, שכן מדובר בצעד מרחיק לכת.

עוד נדרש רובינשטיין לשאלה האם יש לראות את פרסום ההרחקות כביוש (Shaming) המוצא ביטויו כיום ברשתות חברתיות. לשיטתו, בהינתן האפקט של הביוש בגילוייו השונים ובשל יצר לב האדם, על המטילים הרחקות לנהוג זהירות מופלגת כדי לבחור את המקרים המתאימים ולא לגלוש למחוזות לא ראויים או אף כוזבים. על כן, אין ההרחקות מסורות לכל מאן דבעי אלא לבית הדין בלבד המחויב לפעול כמצוות חוקיסוד: כבוד האדם וחרותו ולעשות שימוש מידתי באפשרויות המונחות לפניו. עוד הוזכר כי אין ביוש "כלאחר יד" דומה לביוש הנעשה לאחר דיון משפטי ובירור עובדות המקרה הפרטני לאשורן. לדעת רובינשטיין, חלק ניכר מהבעייתיות בתופעת ה"שיימינג" ברשתות החברתיות נובע מכך שהדבר נעשה בפזיזות, לעתים על בסיס שמועות בלבד, ושמו הטוב של הפרט נפגע על לא עוול בכפו, לעתים באופן שאינו ניתן לתיקון. לא כך כאשר הדברים נעשים לאחר בירור עובדות המקרה לאשורן כמו במקרה זה וכאמצעי כמעט אחרון.

השופטים יצחק עמית, אורי שהם ואסתר חיותה צטרפו לדעתו של רובינשטיין. השופט שהם העיר כי לשיטתו, ניתן היה לדחות את שתי העתירות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיהם של העותרים. לגופו של עניין, סבר השופט שהם כי יש להיזהר מפני יצירתו של מדרון חלקלק, שכן אם נסכים להטלת כל סוג של סנקציה על סרבן הגט, גם אם היא אינה מוגדרת במסגרת סמכותו של בית הדין הרבני בהתאם לחוק, אין לדבר גבול וניתן לחשוב על סנקציות ואמצעי כפייה אחרים, כיד הדמיון והיצירתיות של בית הדין הרבני. על פי גישה ביקורתית זו, אין בעובדה כי מדובר בהמלצות בלבד בכדי למתן את שיפועו של המדרון החלקלק, שכן יש להניח כי בחלק נכבד של המקרים אותן סנקציות עשויות להתממש בפועל תוך פגיעה אפשרית בוודאות המשפטית ובעיקרון החוקיות. לפיכך, סבר שהם כי יש לתחום את פסק הדין אך ורק לאמצעי הכפייה או לסנקציות המופיעות בהרחקות רבינו תם, למעט נושא הקבורה, ואין להוסיף על כך דבר שאינו מעוגן בהוראות החוק. עוד הוסיף שהם כי על בית הדין להידרש בראש ובראשונה לסנקציות ולהגבלות המופיעות בחוק על מנת לכפות את סרבן הגט לציית לפסק הדין, ורק כאשר כלו כל הקיצין, והסרבן עומד במריו, ניתן לעשות שימוש בהרחקות רבינו תם, אך זאת במידתיות ותוך הפעלת שיקול דעת זהיר ורגיש. אותה מידתיות נדרשת גם לגבי פרסום החלטותיו של בית הדין הרבני, לבל ייגרם ביוש לסרבן הגט, למעלה מן המידה הראויה.

גם השופט ניל הנדל הסכים כי אין מקום להתערב בהחלטותיו של בית הדין הרבני והוסיף כי הנסיבות המיוחדות והקיצוניות של העתירות מלמדות כי השימוש בסמכות העזר נעשה במידה המתקבלת על הדעת וכמוצא אחרון, כאשר יתכן שאם השימוש בהרחקות דרבנו תם יהפוך לאמצעי רווח ונפוץ במסגרת פסקי הדין של בתי הדין הרבניים לאכיפת גירושין, יהיה מקום לשקול את הסוגיה מחדש.

השופט יורם דנציגרסבר מנגד כי יש לקבל את העתירות ולקבוע כי לא נתונה לבית דין רבני סמכות לנקוט בסנקציות המבוססות בעיקרן על "הרחקות דרבנו תם" ואף לא להמליץ על נקיטתן. בכל הנוגע לפרסום פרטיהם של הסרבנים, סבר דנציגר כי לא נכון יהיה לקבוע כי לצד התרת הפרסום - דבר המוצדק כשלעצמו - נתונה לבית המשפט אף הסמכות לשלוח באופן אקטיבי את החלטתו לקהילות יהודיות ברחבי העולם. אשר לסוגיית קבורתו של סרבן גט הצטרף דנציגר לעמדתו של המשנה לנשיאה רובינשטיין כי אין ליתן לבית הדין את הסמכות להמליץ המלצות אלה.

הנשיאה מרים נאור הצטרפה לעמדתו של השופט דנציגר וציינה כי לשיטתה, החלטות בתי הדין הרבניים אינן בגדר המלצות אלא הן עולות כדי ציווי. לדבריה, קו גבול דק עובר בין ציווי להמלצה והוא אינו טמון רק בשאלה אם ההוראה ניתנת לאכיפה בדרכים פורמאליות. לפיכך, על דרך העיקרון אין זה נכון להתייחס לדברי בתי הדין ביחס לנקיטה בהרחקות רבנו תם כאל המלצה שאינה בעלת תוקף נורמטיבי. עוד סברה נאור כי אם נאפשר לבית הדין להמליץ על הרחקות דרבנו תם, לא מן הנמנע שלאורך הזמן ועם השתנות הנסיבות בית הדין הרבני יוסיף החמרות והרחקות נוספות, כראות עיניו ותפישתו. לפיכך, למרות שהלב יוצא לנשות העותרים המעוגנות על ידם, מלאכת קביעת סנקציות מסורה למחוקק ולא לבית המשפט וערכאה שיפוטית ממלכתית אינה יכולה לפגוע בזכויות אדם, בין על דרך של הוראה בין על דרך של "המלצה", כאשר היא אינה מוסמכת לכך על פי חוק.

 

בג"ץ 5185/13

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:169
קומיט וכל טופס במתנה