השופט אורי גולדקורן דחה תביעת לשון הרע שהגיש מנהל סוכנות תיווך נגד אביו של אחד מעובדיו שקילל וגידף אותו בנוכחות לקוחות ועובדים. נקבע כי השימוש במילים שבחר הנתבע נכנס בגדר של איומים ולא לשון הרע
בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגיש מנהל סוכנות תיווך נגד אביו של אחד מעובדיו, שעל פי הנטען גידף וקילל אותו בנוכחות לקוחות ועובדים. נקבע, כי המאזין הסביר לא היה רואה בביטויים שהשמיע הנתבע כלפי התובע, כשימוש בשורש ז-י-ן במובן העממי, ה"רך" יותר, של גידוף, ניבול פה וקללה גסה, אשר הנטייה היא שלא לראותו כ"לשון הרע", אלא כשימוש בשורש זה במובן האלים, ולכן לא מדובר בסוגיה של "לשון הרע" כי אם בסוגיה של איומים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע הוא מנהלה של סוכנות תיווך, בה עבד בעבר בנו של הנתבע. התובע ורעייתו טענו כי הנתבע הפיץ בפני לקוחות ועובדי הסוכנות וברחבי העיר נשר בדיות ושקרים אודות התובעים. עוד תוארו בכתב התביעה שני אירועים שהתרחשו במשרד הסוכנות: האירוע הראשון התרחש בעת שהתובע ניצב בכניסה למשרד הסוכנות ביחד עם עורך-דין וסוכן, אז התפרץ לעברו הנתבע, חסם את דרכו, דחף אותו והסיטו לפינת הבניין וגידף אותו. באירוע השני, לפי הנטען, נכנס הנתבע במפתיע למשרד הסוכנות בעת שהתובע נפגש עם לקוחותיו, פנה אל התובעת בצעקות בדרישה להיפגש עם התובע תוך שהוא דוחף את התובעת, צועק ומגדף. לאחר שהוזמנה משטרה ברח הנתבע ממשרד הסוכנות, וכאשר התקשר עמו התובע בטלפון ואיפשר לנוכחים בחדר להאזין לשיחה באמצעות רמקול, המשיך הנתבע לאיים ולגדף את התובע. אשר על כן, הגישו התובעים את התביעה בעילות של לשון הרע ועוולת התקיפה.
השופט אורי גולדקורן קבע כי דין התביעה להידחות. תחילה, קבע בית המשפט ממצאים עובדתיים ביחס לאירועים הנטענים, וקבע כי למרות שהוכח כי הנתבע אכן התבטא כלפי התובע בקללות וגידופים, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי התרחשו דחיפות או תקיפות בשני האירועים.
מכאן, פנה בית המשפט לבחון האם התבטאויות הנתבע עולות כדי לשון הרע נגד התובעים. נקבע, כי מאחר שדברי הנתבע בשני האירועים הושמעו במשרד הסוכנות באוזני לקוחות ששהו במקום, התקיים יסוד ה"פרסום" שבחוק ולכן נשאלת השאלה האם דברים אלו היוו "לשון הרע". נקבע, כי בשפה העממית מקובל לראות בביטויים המבוססים על השורש "ז-י-ן", שבהם השתמש הנתבע, כקללות גסות. נוסף לכך, השורש "ז-י-ן" אף "שידרג" את מעמדו בתת-התרבות של שפת הביבים בישראל, והפך לפועַל המרמז על שימוש באלימות. יחד עם זאת, לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע, ובמיוחד שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא, אף כי יתכנו נסיבות בהן הקללות והגידופים שנאמרו חצו את קו הגבול - שלעתים הוא מטושטש - בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו.
במקרה הנדון נקבע כי המאזין הסביר לא היה רואה בביטויים שהשמיע הנתבע כלפי התובע, כשימוש בשורש ז-י-ן במובן העממי, ה"רך" יותר, של גידוף, ניבול פה וקללה גסה, אשר הנטייה היא שלא לראותו כ"לשון הרע", אלא כשימוש בשורש זה במובן האלים. עוד הוסיף בית המשפט כי ראיה כזו של השימוש בביטויים אלו משתלבת עם תוכנם של האיומים בפגיעה בעיסוקו של התובע ועם האיומים המרומזים שהושמעו על-ידי הנתבע ("אם אתה רוצה מלחמה תהיה מלחמה"; "אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה לכם"; "אם לא תשלם, אני לא אדבר יותר על זה"). לדעת בית המשפט, הביטויים שהשמיע הנתבע היוו תמהיל של חרפות שתכליתו אחת - איום על התובע על מנת שישלם את המגיע לבנו של הנתבע, שאם לא כן תבוא תגובה קשה שתפגע אנושות בעיסוקו. נוכח האמור, לא מדובר בסוגיה של "לשון הרע" כי אם בסוגיה של איומים ולכן דין התביעה להידחות.
