שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > ביהמ"ש: בית קפה אינו "מקום עיסוק" לצורך ניכוי הוצאות כיבוד

חדשות

ביהמ"ש: בית קפה אינו "מקום עיסוק" לצורך ניכוי הוצאות כיבוד, צילום: צילום: גטי ישראל
ביהמ"ש: בית קפה אינו "מקום עיסוק" לצורך ניכוי הוצאות כיבוד
18/10/2016, עו"ד לילך דניאל

המחוזי דחה בקשה לאשר תביעה ייצוגית נגד רשות המסים, בטענה לגביית מס שלא כדין בשל אי התרת ניכוי הוצאות כיבוד שהוצאו מחוץ למקום עסקו של הנישום. נקבע כי לא ניתן לנכות הוצאות על כיבוד בפגישות בבית קפה מזדמן גם אם מזדמנים אליו לעיתים קרובות

 

בית המשפט קבע כי לא ניתן לנכות הוצאות שהוצאו על כיבוד מחוץ למקום עסקו של הנישום. נקבע, כי על מנת שהניכוי יהיה מותר עליו להיות אך ורק בגין הוצאות כיבוד במקום העיסוק ולא מחוצה לו, וכי אין לראות בבית קפה מזדמן, גם אם מזדמנים אליו לעיתים קרובות, כ"מקום עיסוק". מכוח האמור, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה ומלבד זאת היא אינה מתאימה לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המבקשת היא חברה ישראלית העוסקת במתן שירותים בתחום המחשוב ואבטחת מידע. החברה אינה מעסיקה עובדים ועיקר פעילותה בחו"ל. לטענת מנכ"ל החברה, לצורך פעילות השיווק וקידום עסקיה מתקיימות על ידו או על ידי קבלני משנה מטעמו פגישות עסקיות עם לקוחות פוטנציאליים, אשר לעיתים מתקיימות בבתי קפה בהם מתכבדים נציגי החברה והלקוחות עמם מתקיימת הפגישה ב"קפה ומאפה". בדו"חות שהוגשו במהלך השנים על ידי החברה לפקיד השומה לא נדרשו על ידה בניכוי הוצאות כיבוד מחוץ למקום העיסוק, אך בשנת 2013 שלח רואה החשבון של החברה מכתב לפקיד השומה במסגרתו טען כי לדעתו יש להתיר בניכוי הוצאות אלו וביקש את אישורו מראש של פקיד השומה לכך.

רכזת ממשרד פקיד השומה השיבה לרואה החשבון כי לא ניתן לתת אישור מראש להוצאות כיבוד וכי על החברה לדרוש הוצאות בהתאם לתקנות מס הכנסה. נוכח האמור, הוגשה הבקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד רשות המסים, בשווי של 1.464 מיליארד שקלים. לטענת החברה, מדובר בהוצאות עסקיות, אינצידנטליות וקשורות להפקת ההכנסה העסקית ולכן אי התרת ניכוי הוצאות אלו נעשית בניגוד לדין ומובילה לגביית יתר של מס.

 

השופט ד"ר שמואל בורנשטין קבע כי דין הבקשה להידחות. ראשית הזכיר בית המשפט כי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה העוסק ב"ניכויים המותרים" קובע כי לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31 לפקודה. מכוח סעיף 31 הותקנו תקנות ניכוי הוצאות מסוימות, בהן נקבע בין היתר כי "מקום עיסוק" הוא "מקום שבו מנהל הנישום, דרך קבע, את עיסוקו" וכי ניתן יהיה לנכות "80% מההוצאות שהוצאו לכיבוד קל במקום העיסוק של הנישום" (תקנה 2(1) לתקנות). משכך, על מנת שהניכוי בגין הוצאות הכיבוד יהיה מותר עליו להיות אך ורק בגובה 80% מההוצאות, וכן נדרש שיהיו אלו הוצאות לכיבוד קל ולא לכיבוד מסוג אחר ורק הוצאות כיבוד במקום העיסוק ולא מחוצה לו. כפועל יוצא, הוצאות כיבוד שאינן עומדות בתנאים, בסייגים ובמגבלות אלה אסורות בניכוי על פי התקנות.

עוד קבע בית המשפט כי טענת החברה לפיה קיים הבדל בתכלית החקיקה בין הוצאות כיבוד במקום העיסוק לבין הוצאות הכיבוד מחוץ למקום העיסוק באופן המצדיק התרתן של כל ההוצאות מהסוג האחרון - על פניו אינה מתיישבת עם שורת השכל וההיגיון. לדעת בית המשפט דווקא ההיפך הוא הנכון, שכן האפשרות להכליל הוצאות פרטיות על ידי מנהל או עובד של עסק בזמן שהותו מחוץ למקום העיסוק בהעדר פיקוח, גבוהה משמעותית מאפשרות שכזו בעת שהותו במקום העיסוק. אשר לטענתה החלופית של החברה לפיה יש לראות בבתי הקפה כחלק ממקום העיסוק בשל קיומן של פגישות עסקיות תדירות בהם, סבר בית המשפט כי קבלת טענה זו תרוקן מכל תוכן את הגדרת "מקום עיסוק" כפי שהוספה בתיקון לתקנות ניכוי הוצאות מסוימות, והמתייחסת למקום שבו מנהל הנישום דרך קבע את עיסוקו. בית המשפט ציין כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה ולכן אינה עומדת בתנאים לאישורה כתובענה ייצוגית.

 

בית המשפט ציין עוד כי מקום לאשר בקשה לתובענה ייצוגית בתחום דיני המס בטרם מיצה המבקש את המסלול "השומתי", כאשר במקרה זה החברה כלל לא דרשה בניכוי הוצאות כיבוד שלא במקום העיסוק במסגרת הדוחות שהוגשו על ידה לפקיד השומה במהלך השנים. הובהר, כי גם אם החברה יודעת מראש את עמדת המשיבה בדבר אי התרת ניכוי הוצאות כיבוד מחוץ למקום העיסוק, עדיין יש לנקוט במסלול השומתי לצורך בחינת עמידתה של המבקשת בתנאים הקבועים בדיני המס לצורך התרת ההוצאה. אם לא די בכך, הרי שגם במסגרת בקשת האישור לא הובאו  על ידי המבקשת ראיות באשר להוצאות הכיבוד מחוץ למקום העיסוק להן טענה, עצם הוצאתן, באיזה הקשר ובאיזה היקף, וסכום התביעה שנתבע אינו מבוסס על ראיות אלא על הנחות והשערות. כל זאת, שעה שהמבקשת סבורה כי יש להתיר לה הוצאות אלו, ועל כן שורת ההיגיון מחייבת כי שמרה ואספה את האסמכתאות הנדרשות להוכחתן. גם בכך, לדעת השופט, יש כדי לשמוט את הבסיס לבקשת האישור בהעדר עילת תביעה אישית למבקשת.

 

לבסוף ציין בית המשפט כי ניהול תובענה ייצוגית ממילא אינה הדרך היעילה להכרעה במקרה הנדון, שכן השבת מס שנגבה שלא כדין מותנית בנסיבות האישיות והעסקיות הייחודיות לכל נישום הנוגעות להיקף ההכנסה החייבת או לקיום הכנסה חייבת בכלל, נקודות זיכוי ככל שקיימות, מדרגת המס הרלבנטית, הפסדים אם קיימים וכיוב'.

בנוסף צוין כי אין מקום להשבה על דרך של אומדנה או הערכה מאחר שנדרשת זהירות והקפדה יתרה בתביעות ייצוגיות בדיני המס, שמטרתן לא להביא להתעשרות המבקש וחברי הקבוצה אלא להשבה בהתאם להוראות הדין. כן ציין בית המשפט כי גם אם היה מקום להשבה, המבקשת וחברי הקבוצה לא היו זכאים להשבת סכום ההוצאות שהוציאו לכיבוד מחוץ למקום העיסוק אלא לסכום הבא לידי ביטוי בפער בין סכום המס ששולם בפועל לבין סכום המס שיש לשלם לאחר הקטנת ההכנסה החייבת לאור ניכוי הוצאת הכיבוד האמורה.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך של 30 אלף שקל.

ת"צ 20306-12-13

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:27
קומיט וכל טופס במתנה